כתב סופר גיטין חולין טז

ע"ב אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ראיתי בספר א' שכתב בשם גאון אחד שהוכיח מכאן דין המבואר דמותר לזמן לחבירו פ"א הגם דיודע שלא יאכל ויהנה אצלו דאל"כ איך אמר רפב"י כמדומה אתה וכו' איך חשד לרבי שאם כן איך זימן אותו ויודע שלא יאכל אצלו ע"כ פ"א שרי והוא נכון. ישראל קדושים הם וכו' יש שיש לו ואינו רוצה נתקשה בתוס' איך תיאר אלו קדושי' שיש להם ואינם רוצי', ועיי' במהרש"א ח"א מ"ש, ולי נראה דאנו רואי' כמה פעמים יראים ושלמים מדקדקי' במצוה קלה, ומחסרים מאוד במצות צדקה, ואלו שאינו מדקדקים במצות וכמה פעמי' עוברי' עבירות, אבל מצות צדקה מקיימים בשלימות מפזרי' ומהנים אחרים משלהם, וכל הרואה ישתומם על דבר הלזה, אבל טעמם ונימוקם של הרחוקי' מן הצדקה וקרובי' אל ה', כי מצינו צדיקי' שחסים על ממונם יותר מגופם כי מי שאינו רוצה לרמאות אחרים והן שלו יהי' הן וגם שלא לעסוק במסחר בשבתות ויו"ט העושה כן צריך לחוס על ממונו, וממילא אין ביכלתו לפזר ולחלק, אבל אלו שאין דבר מעכב במסחרם כא רמאות וכא חילול שבת ויו"ט אלו יכולי' לפזר ולעשות כרצונם כי בקל הכנסתם, והנה רפב"י בלא"ה לא אכל אלא למי שנודע שמדקדק במצות וכשר בישראל, ואמר כי מקדושי' שבישראל ג"כ לא יוכל לאכול כי יש שיש לו ואינו רוצה דהיינו מחמת קדושתו וצדקתו יש לו טענה ומענה שאינו רוצה ליתן כהנ"ל וא"ש, ובדרוש הארכתי כי באמת אין זה טענה כי לא יתחסר בצדקה והיא א' ממצות הגדולות והבטחנו ה' כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' ופרשתי בזה שמרו משפט ועשו צדקה ומדקדקי' דהול"ל שמרו משפט וצדקה ועוד דצדקה בכלל משפט שנכללו כל המצות שבתורה, ולהנ"ל א"ש דאמר שמרו משפט שיהי' במשפט ובצדקה כל מעשיכם, ומ"מ עשו צדקה שלא יסית אתכם היצר שלא תוכלו לעשות צדקה בשביל שמיר' המשפט וכהנ"ל, ואמר כי קרובה ישועתי לבא, דעל כל המצות אין שכר בעוה"ז וצריך להמתין לעוה"ב אבל בצדקה שכר בעוה"ז בחנוני נא בזאת וכו' והיינו קרובה ישועתי לבא בשכר הצדקה, וצדקתי להגלות כי שכר עוה"ב צפון מעיני כל חי עין לא ראתה אלקי' זולתך, אבל שכר הצדקה נרא' לעיני כל בשר והיינו וצדקתי להגלות שהוא גלוי וידוע לעיני אדם ועוד הארכתי ואכ"מ וק"ל. דף ח' ע"א אמר ר' זירא ליבן סכין ושחט בה, ונ"ל מדלא אמר שחט בסכין מלובנת, ונקיט ליבן סכין גילה לנו ר"ז דווקא כשידע שהסכין מלובן ונזהר שלא להטות הסכין לצדדין אז שחיטה כשירה אבל כשלא ידע לא ואי הוי נקט שחט בסכין מלובן ה"א אפי' לא ידע שהוא מלובן וכדי לשלול זה נקט ליבן סכין וידע שהוא מלובן אז אם שחט כשירה והוא כסברת רבינו יונה שברא"ש בחד תירץ כנ"ל נכון וק"ל. ועיי' רא"ש שהביא לחלק בין לכתחלה לדיעבד דליבן סכין רק דיעבד מותר, ולפיכך צריך בדיקה אתלת רוחתי' ואין סומכי' על זהירתו אפי' אומר אני אשחוט ולא אטה כדרך שאמרו לעיל ובמוקדשי' לא ישחוט שמא יגע בבשר ע"כ, ולדידי צ"ע ראי' זו דלמא באמת אם אמר שישחוט ויהי' זהיר לא חיישי' שמא יגע ויטה ולא ידע דאמרי' כיון שמכווין להזהר גם אם יארע מקרה שמ"מ נגע ידע שהטה ונגע, אבל לעיל במוקדשי' לא ישחוט גם דיכווין דעתו חיישי' שמא בתוך הולכה והבאה יהי' נוגע וגם אם ידע ממנו מ"מ עבר אאיסור שהביא קדשים לבית הפסול וטמא אותם, אבל מנא לן מלעיל דחיישי' דיטה ויגע ולא ידע ולצ"ע. והנה הרי"ף לא מביא הא דר"ז וכתבו הראשוני' דנפיק לי' מדפסקי' דצריך בדיקה אתלת רוחתא ע"כ ס"ל דר"ז דבה"ש מירווח רווח, ולולי דברי הראשוני' ז"ל הייתי מישב באופן אחר, הכה תוס' כתב מדמקשה ש"ס והאיכא צדדין משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הושט במה ששחט טריפה, כראה מתוס' דגם דפסקי' לקמן ל"ג ע"ב יש טריפות לחצי חיות מ"מ לא פשיטא שאם במה שכבר שחט נעשה הנקב שיהי' טריפה אלא מכאן מוכח כן דהי' מקום לומר גם דיש טריפות לחצי חיות ואם נשחט הושט וניקב הבני מעי' טריפה מ"מ בושט עצמו במה שכבר נשחט אם ניקב י"ל כשר לולי שמוכח מסוגי' דכאן כן ועיי' ש"ע י"ד ס' כ"ו ובט"ז ובש"ך שם, וי"ל כי הרי"ף סובר הא דפשיטא לש"ס כאן דטריפה אם ניקב מה ששחט היינו דסובר כמו דיש טריפות לחצי חיות כן דימה ש"ס שיהי' זה טריפה ומקשה בפשיטו' על ר"ז, והנה לקמן ל"ב ע"ב סובר ר"ז אין טריפות לחצי חיות. וקאמר הש"ס והדר בי' ר"ז ורב אחא דחי דלמא לא הדר בי' וכו' וי"ל דש"ס הקשה כאן בפשיטו' לר"ז דאזיל לפי דפשיטא לש"ס לקמן