כתב סופר גיטין חולין קסח

רוב חניות או בתר רוב בשר שבחנות אחת שיש בו יותר מכל אלו הכשרות יחד ואם אזלינן בתר רוב בשר ולא בתר רוב חניות א"ש דאמר דכ"ז שהוא קבוע לעולם לא אזלינן להקל בתר רוב כשר ובנמצא הלך אחר הרוב לא אחר מותר דאם יש רוב בשר באחת של נבילות אסור לכן אמר הלך אחר הרוב היינו שיש בו רוב בשר כנ"ל נכון לכאורה, מ"מ גוף הדין צל"ע די"ל כיון שיש יותר מקומות שיש בו כשר ביותר יש לתלות שמאלו פרש הבשר משניחד דווקא מחנות אחת פרש, ועיין ח"מ סי' רצ"ב בש"ך מתשוב' מהרי"ל בשהי' ביותר אתרוגים לאחד ולפי החשבון שלכל א' לא היו אתרוגים כ"כ כמו זה תולי' שמשלו נגנבו הגם שהוא אחד ואינך רוב נגדו עיי"ש אלא דדין זה צע"ג דלפי החשבון יש לאינך יחד ביותר אתרוגים ממנו ולמה נאמר ששלו נגנבו הלא מונחי' יחד וצ"ע שוב הראוני מי שנסתפק בזה בחות דעת סי' ס"ג עיי"ש מ"ש ועיין פמ"ג סי' ק"י כבר חקר בזה ס"ק כ"א בשפתי דעת. הכא נמי בנמצא ביד נכרי וכו' נ"ל לפמ"ש הקצה"ח סי' רצ"ב על מ"ש דמעשה דאתרוגי' שהביא הש"ך דאיירי בשנטלו הנכרי שלא בפני ישראל, וכתב הקצה"ח דיש לומר דכיון דנכרי מצווה על הגזל וגניבה א"כ הוי נולד הספק במקום קביעות כמו בישראל שקונה מחנות ודווקא בטריפות מותר בפרוש ע"י נכרי שאינו מצווה עליה עי"ש, ובאמת דבריו הנ"ל לא נ"ל במח"כ דהא שם אין אנו דני' על הרוב לענין היתר גניבה דיהי' של זה או של זה עכ"פ איסור עושה ונפקותא דרוב אינו רק לבעלים בשל מי הרעה הזאת וא"כ לא שייך נולד הספק במקום קביעות ומשום מצות השבה הלא בנכרי אינו, ואפי' בפרש לפני ישראל וישראל גנבם נ"ל דלא שייך קבוע' הגם דיש בו מצות השבה מ"מ לענין איסור גניבה ליכא נפקותא והלא יוכל להשיב ולהניחם במקום שלקח ומי שירצה מהמשותפים יטלם או יחלקו בשוה לפי ההפסד, ולא על קצה"ח לבד תלונתי אלא גם על הש"ך תלונתי דלא שייך קבוע אצל הגנב ואם אין הבעלי' עומדי' שם בשעת הגניבה אפי' גנב ישראל שייך רוב כנ"ל נכון עיי', אבל נ"ל דדברי קצה"ח צריכי' עיונא לדינא בט' חניות מוכרות נבילות ויש בהן נבילות שנתנבלו בשחיטה ולפמ"ש הת"ח ויתר אחרונים דבנבילה כי האי בני מעי' אסורי' לב"נ דלא שייך מי איכא מידי כיון דלישראל לא פעלה השחיטה כלום אפי' לטהר מידי נבילה, א"כ נולד הספק לנכרי ג"כ אם קונה הבני מעי' דמשל כשירה מותר לו ומשל נבילה אסורי' לו, וא"כ בנמצאו בני מעים ביד נכרי אסור ליקח ממנו כנ"ל וצ"ע לדינא. קושי' המדרכי ויתר ראשונים מסנהדרין דאזלי' בתר רוב הגם דקבוע וביאור תירוצין עיין בתשובת יעב"ץ חלק א' סי' קנ"ד ומ"ש שם בענין שאנו הולכין אחר רוב פוסקים עיי"ש. ת"ש מצא בה בשר אם חי וכו' עיין רמב"ם פי' משניות שמפרש מתני' לענין טהרות דאי לענין אכילה הא הוי בשר שנתעלם וכו' והנה לשיטתו אזיל דס"ל גם בנמצא אסור משום דרב, ומתרצי' שאינו נגד הש"ס די"ל דלמסקנא הא דרב חומרא בעלמא הוא ואינו נגד מתני' ובריי' דרב אח"כ תיקן בקעה מצא וגדר בה גדר וכן כראה מירושלמי דשקלים להמעיין שם, וזה שיטות רמב"ם ולדיעה זו נוטי' רוב המחברי', אבל מה נעשה ממ"ש במשנה הנ"ל דווקא לענין טהרות, כראה בעין כי ס"ל דמדינא מעולם הי' אסור משום בשר שנתעלם מן העין אפי' בנמצא ביד נכרי וצ"ע. דף צ"ו ע"א ולא מהדרינן בטביעת עינא וכו' עיין ריטב"א שכתב בה"א ס"ל דע"כ טעמא דלא סומכי' על ט"ע בע"ה לאו משום משקר דא"כ יאומן בשבועה דאין א' מוחזק וע"כ טעמא דצורבא מרבנן אית לו בו ט"ע גמור יותר אבל השתא דשמע הנהו שמעתא דאפי' בטביע' עין כ"ד מהדרינן ע"כ טעמא דע"ה משקר והנה לא העלה תירץ לקושיתו דלמה לא יאומן בשבועה כדהקשה מעיקרא, ונ"ל די"ל דלא חשדינן דמשקר במזיד שיודע שאינו שלו, רק דאמרינן דע"י חימוד ממון שיש לו ביתר עז נדמה לו שהוא שלו וכח המדמה כוזב לו, וכמו שוחד יעור שסובר שהנכון עמו וכמ"ש הסמ"ע [חו"מ סי' ל"ג סק"א] סברא דדיין שונא פסול, ולכן לא מהני שבועה דסובר שאמת ששלו הוא משא"כ בצורבא מרבנן לא חיישינן שחימוד ממון יעור עיניו ויטעהו, ולא דמי לבעה"ב הטרוד בפועליו שנשבע כדי שיזכור, היינו דשם יבא סימת עין רק מסח שטרוד טועה בחשבונו וע"י דרמו שבועה עליו רמי אנפשי' ומדכר, אבל כאן גם אם רמו אנפשי' מ"מ לא יזכור דדמיונו כוזב לו ועינו משקר ע"ש הראשוני' דבטב"ע יוכל להיות שהעין משקר וכנ"ל עיין. אמינא ט"ע עדיפא נתקשה הריטב"א מנ"ל דעדיפא דלמא שוה עם סימני' ועיין ת"ח מ"ש והריטב"א כתב דידע מסברא דט"ע עדיפא רק דקשה לי'