כתב סופר גיטין חולין קסז

לוודאי שיעשה כן כדי להטעות ישראל שירוויח שעי"ז יתן לו הישראל יותר שסבור שמוכן לפניו שניטל גידו וכ"כ הריטב"א דבשביל זה יקפצו הקוני' עליו וכי כן ל"ק כמובן, ואומר דמתרץ ש"ס חתיכא דעכו"ם מידע ידיע ואם כי אפשר לנכרי לטרוח ולזייף צריך בקיאות לזה ובטורח גדול וא"כ אין וודאי שיעשה כן ולאו כ"א יוכל לזייף כזה ועכ"פ לאו וודאי הוא ושוב איכא ס"ס ולכן לא חיישינן לזיוף, והא דחיישינן בחתיכה שיכשיל ישראל היינו דישראל לא יחוש שמא הנכרי זייף כמ"ש ר"ן ורשב"א בקושי' הש"ס ע"כ צ"ל דהקונה לא יחוש לזיוף נכרי וכן י"ל לפי תירץ ש"ס, וכי כן אין מוכח דינו רבו של רש"י כנ"ל עיין וק"ל. שאני עולא דחביב לי' וכו' הנה הרמב"ם לא כתב דין זה ולח"מ תמה עליו, ונ"ל ליישב לפמ"ש הלח"מ דלכן לא כתב הרמב"ם דין דלקמן דאינהו אטנו אנפשייהו, דס"ל כשיטת רש"י דס"ל כך דליכא גניבת דעת רק באומר בפירש וזה מרומז בלשון הרמב"ם עיי"ש, ואומר מעתה דס"ל דהך תירץ דשאני עולא דחביב לי' וכו' זה דווקא מותר באין אומר ואין דברים רק הוא מטעה נפשי' וס"ל להך תירץ דגם זה אסור וצריך לומר לו האמת שלא יטעה נפשו על ידו וזה בחביב לי' מותר דהא באמת אוהב אותו, אבל כשאומר לו שבשבילו עושה ס"ל לרמב"ם דאפי' באוהבו אסור דשקר יענה בו דלא עשה עתה עבורו וכיון שפסק הרמב"ם דליכא גניבת דעת רק באומר לו ממילא אין מקום לחלק בין אוהבו או לא כנ"ל נכון ופשוט וק"ל. דף צ"ה ע"א אמר רבי מפני שוטה זה וכו' הנה פליגי תרי לישני ועיין ר"ן ורשב"א דהוי במקום שמכריזין ומותר לקנות כל זמן שלא הכריזו ואסור למכור ועבר זה ומכר ולא הכריז וס"ל לל"ק כיון דלא הכריזו מותר לקנות מכולן דעל זה לא הי' תקנה וכ"ב ס"ל כיון דעכ"פ איכא כאן טריפות ונודע שמכר שלא כהוגן אסורי' כולן וכך הי' התקנה עיין וצ"ל במאי פליגי, ונ"ל הנה מדברי רשב"א ור"ן ויתר ראשונים נראה שהי' עיקר התקנה לטובת המוכרים שאלולי שאסרו לקנות לא הי' מותרי' למכור ולבן החמירו על הקוני' שלא כדין מפני תקנתא דמוכרים, ומדברי תוס' כאן ד"ה ובנמצא בסוף הדיבור נראה דס"ל דחומרא הוא שהחמירו על הקונים שלא לקנות הגם דהרוב כשר כמו בגד שאבד בו כלאים. להמעיין בדבריהם יראה דלא חידש שמשום המוכרים החמירו על הקונים, אלא דחומרא החמירו על הקונים לחוש למיעוט כמו שהחמירו חומרא יתירה על בגד שאבד בו כלאים שלא למכור הגם דמדין מותר למכור כן החמירו לחוש למיעוט טריפות, ושוב ממילא מותר למכור אבל לא מפני זה החמירו וכן מצאתי ראית' שדייק הבכור שור עיין בו, והנה הנפקותא בין דעת רשב"א ור"ן לתוס', לרשב"א ור"ן דמדין מותר לקנות ולא החמירו חכמים לחוש למיעוט רק שיעלו לפני הקוני' משום טובת המוכרים ואמרו שמכריזי' וביום הכרזה לא יקנו הקונים הגם שמותרי' מדין רק כדי שיהי' מותר למכור א"כ בעבר אחד ומכר שלא כדין ולא הכריז מותר לקנות מאינך דהא לא אמרו שנחוש למיעוט וכיון שלא הכריזו אין כאן תקנת מוכרים לכן נשאר הכל על דין הראוי', משא"כ לתוס' שהחמירו חכמים לחוש למיעוט טריפות ונבילות כי כן היכי שנודע שיש כאן טריפות ויש לחוש למיעוט אסור לקנות ואם עבר א' חוששי' דמה לי אם עבר או הפריז כנ"ל ומעתה י"ל דבזה פליגו תרי לישני הנ"ל כנ"ל לבאר עיי'. ודע כי דברי תוס' הנ"ל צריכין הסברא דנראה דהי' ניחא לתוס' בלא"ה למה אמרו שצריך הכרזה ואסור למכור בלא"ה ולכאורה דבר זה הוא כמו בגד שאבד בו כלאים, ומתוס' לא משמע כן דלא מייתי ע"ז הך דמיון ולא נתקשה בו וכן תמה והאריך בדברי תוס' בספר בכור שור, ונ"ל דס"ל לתוס' דכאן גרע מבגד שאבד בו כלאים ודכוותי' דשם אין נותן מכשול כ"כ לפני ישראל דענין מכשול שאסור שאם הי' יודע מזה הי' מונע עצמו והוא אם מוכר בגד לגוי ויתוודע לישראל שוב שמכרו בגד בשוק הי' מותר לו לקנות בגד מנכרי דמרובא פריש וא"כ לא נתתי מכשול לפני ישראל כי בדין יקנה וחומרא הוא כמו שהארכנו לעיל בטעמו, אבל במקולי' אם יתוודע לישראל שיש מיעוט טריפות בכאן לא יקנה מדינא דקבוע הוא רק שאינו יודע אבל אם אודיעהו יהי' אסור לו לקנות הוי מכשול קרוב במה שאני מוכר לנכרי כן י"ל ועדיין לא נחה דעתי בו כל הצורך. ובנמצא הלך אחר הרוב, בפלתי סי' ק"י דקדק למה אמר הלך אחר הרוב הול"ל ובנמצא מותר, ונ"ל דיש לחקור היכי דיש ט' חניות מוכרי' בשר שחוטה ואחת נבילה ובשל נבילה איכא בשר כ"כ כמו בכל הט' שחוטות או יותר אם ניזל בתר