כתב סופר גיטין חולין קסו

במקום שאין מכריזין ובמקום שמכריזין ביום שהכריזו והנה דימו זה לבגד שאבד בו כלאים, דאסרו חכמים הגם דהקונה קונה בהיתר מן הרוב מ"מ אסור למכור דאולי יכשל בו ישראל, והנה טעמא דאסורא למכור לא ידענו אם דאוריי' אם דרבנן, והנה תוס' לקמן צ"ה ע"א ד"ה ובנמצא כתב דתקנת חכמים הי' כמו בגד שאבד בו כלאים דאסור למכור נראה דס"ל דתקנת חכמים היא ולא דאוריי' ולכאורה הי' נראה דטעם חכמים דהוי כמבטל איסור לכתחלה, וא"כ הגם שהקונה יקנה בהיתר מן הרוב, מ"מ המוכר לא ימכור ולא יסמוך שהקונה ישראל יקנה מן הרוב וכמבטל יחשב, ומצאתי אחרי רואי בספר מקור חיים להגאון חות דעת באו"ח סי' תקס"ז דפשיטא לי' דזהו טעמא דבגד שאבד בו כלאים וכדומה. אלא דמש"ס לקמן פ' כל הבשר קט"ו ע"א דמתרץ לא אמרה תורה שפח לתקלה נראה דאסור לעשות כן מדאורייתא ובאמת נתקשה בשעה"מ הלא אין מבטלין איסור לכתחלה דרבנן וש"ס על דאורייתא קאי ומזה הוליד בנב"י תנינא חיו"ד סי' מ"ה דביבש ביבש לכ"ע דאורייתא אין מבטלין עי"ש, ומדברי תוס' הנ"ל נראה דס"ל גם ביבש רק דרבנן אין מבטלין דס"ל בגד שאבד רק תקנתא דרבנן הוא, וגם בלאה"נ נ"ל מדברי תוס' הנ"ל דס"ל דאין זה בכלל מבטל דהא אינו מכוון לבטל ואין רצונו בכך רק שמוכר הבגד לנכרי ולא חפץ או יודע שיקנה ישראל אותו הבגד ולכן כתב תוס' דתקנתא דרבנן הוא היינו חומרא שהחמירו בזה דאם טעמו משום מבטל איסור כמו בכ"מ אין כאן תקנה חדשה פשיטא בכל איסורי' אסור לבטל, מזה נראה דל"ל לתוס' טעמא דביטול רק איזה טעם הי' לחז"ל שגדרו בזה וכן גדרו שלא לקנות במקום הרוב כנ"ל, וא"כ מש"ס דפ' כל הבשר צ"ע עכ"פ, דנראה משם דדאורייתא הוא ותוס' ס"ל בפשיטות דענין זה תקנתא דרבנן הוא. ולכאורה הי' מקום לומר בכוונת ש"ס שם כדרך שמתרצי' סוגיא דלקמן זה היתר הבא מכלל איסור היינו הגם דמותר לבטל מדאוריי' מ"מ לא ראוי' שציותה תורה לעשות מצוה בביטול איסור עיין רשב"א שם, והי' מקום לומר כן בכוונת ש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה לעשות מצוה באופן זה, אבל אין דומה דאטו ציותה תורה שיקחנה ישראל אחר השלוח, והמצוה השלוח ולא שיטלנה ישראל אח"כ, משא"כ בזרוע בשילה שפיר אמרו דציותה תורה לאכול ע"י ביטול וא"א בענין אחר זה חידש עיין, וצ"ע. ועיין רמב"ם פט"ו מאיסורי ביאה שכתב דלפי דאמרו חז"ל בלאו דלא תחלל בתך להזנותה וכו' ומלאה הארץ זימה דנמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו, דמזה מוכח דספיקות מותרי' ומותר לישא אשה מכל מקו' ואינו חושש שמא אחותו היא, ומשום זה אסור לנו לעשות ספק זה לכתחלה שלא יגרום שיהי' אח נושא אחותו אע"פ שבהיתר נושא אותה עיי"ש היטב, וא"כ נראה דבכל האיסורין הדין כן והיינו טעמא דבגד שאבד בו כלאים והא דאסור למכור נבילות וטריפות לנכרי במקו' שקוני' ממנו ודלא כתוס' שכתב שרק דרבנן הוא וכן שמעתי מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל מקור זה מהרמב"ם הנ"ל, ואולי י"ל דתוס' לא כתב שהוא דרבנן רק בבגד וכדומה דלחוש שימכור אחר שכבר קנה זה חשש דרבנן משא"כ הרמב"ם כתב שפיר דכל אשה עומדת להנשא ואיש מחזיר לישא אשה כן י"ל עיי' בכ"ז ובתשובה א' הארכתי בענינים אלו ואכ"מ להאריך יותר בזה. חתוכ' דעכו"ם מידע ידיע וכו' כתב רש"י על דא סמך רבי לשלוח ירך לחבירו ע"י עכו"ם וכו' ולפע"ד יש לעיין די"ל דוודאי אין זה סימן כדי לסמוך עליו דיוכל להיות דגוי טורח ולמד לזייף, ומ"מ מותר לשלוח ירך לעכו"ם, דצ"ל מאי מקשה ש"ס שלימה נמי לא לשדר וכו' הא איכא ס"ס שמא לא יזבנה לישראל ואם יזבן אולי לא יחתוך הגיד רק ימכור לו שלם ולא יהי' מקום לטעות, ועיין מג"א סי' תקס"ז, והגם לפי שכתב בשם מהרי"ט דלכן אסור למכור ולסמוך על ס"ס שמא לא ימכור דאסור לעשות ס"ס בידים, מ"מ נ"ל בכאן כ"ע מודים דהא אם ימכור כמו שאני נותן לו עתה אין בו נדנוד איסור דהא שלימה אני נותן לו, רק שנחוש למעשה חדש שיחתכנה הגוי אין זה בגדר לעשות ס"ס בידים שהרי מעשה חשש איסור יתילד אח"כ וזה ספק ובאופן שהוא עתה גם הישראל מותר למוכרו לחבירו ישראל, ואם אולי יש לפקפק שאין זה ס"ס ממש שאין בו כדין ס"ס משום מתהפך או שמא אונס חד הוא מ"מ קשה טובא איך פשיטא לש"ס לחוש לכל כי האי ועכ"פ ספיקא טובא הוי ואינו דומה לבגד שאבד בו כלאים וכדומה, אלא דלמעיין בלשון קושי' ש"ס שלימה נמי לא לשדר דחתך ומזבן, לא מקשה דלמא מחתך רק בלשון שוודאי מחתך היינו דקרוב