כתב סופר גיטין חולין קסה

ולא דכשירה עיי' בו ועיין צל"ח פסחים שם שהאריך בדברי ירושלמי, והנה כל המעיין יראה כמה גדול הדוחק לפרש דירושלמי כוון על מתני' דהכא ואין זכר למתני' בירושלמי הנ"ל רק העמיד הקושי' על הקרא וגם תירוצו אין עולה יפה דנאמר דווקא של נבילה הותרה ולא של כשירה וזה נגד ש"ס דידן, ולפע"ד נראה ליישב ולבאר כוונת הירושלמי, הנה יש לעיין לר"א דכל היכי דכתיב אכילה הנאה בכלל כמה לא כתיב לא יהנה, ולשיטות הסוברי' דאין מלקין על הנאה א"ש, אלא להסוברי' דאיכא מלקות על הנאה קשה, אלא דל"ק דלמסקנא דש"ס ליכא נפקותא בין חזקי' לר"א רק בשור הנסקל ובחולין שנשחטו בעזרה עיי"ש ובשניהם לא כתיב אכילה, ומחמץ לכ"ע ל"ק דאין כרת על הנאה, ובלא"ה פשט דא"ש דעיקר האיסור האכילה, והנאה אסור דמביא לידי אכילה וכתיב אכילה וה"ה ההנאה אלא בגה"נ דבאמת אינו אוכל ועיקר איסורו היא ההנאה כמ"ש תוס' סברא זו בפסחים שם א"כ יאמר לא יהנה, וע"כ הי' מוכרח מזה כחזקי' כל היכי דכתיב לא יאכל דווקא אכילה ובגה"נ ג"כ דווקא אכילה אסור ואחשבי' לאכילה של עץ אבל לר"א קשי' למה לא כתב לשון השייך טפי גבי גיד לא יהנה. ונ"ל שזה קושי' ירושלמי על ר"א מקרא דכתיב לא יאכלו גה"נ ואי גם הנאה בכלל למה לא כתיב לא יהנה, ומתרץ דמוקי לה בגה"נ של נבילה, היינו ע"פ דס"ל לרמב"ם דגה"נ של נבילה לוקה שתים וכתבו האחרונים הגם דס"ל אין בגידי' בנ"ט מ"מ חייב דרחמנא אחשבי' לאכילה דגיד וקראו אכילה ולכן גם משום נבילה חייב, ואומר כי לולי דקתני אכילה גבה רק לא יהנה לא ידענו דאחשבי' לאכילה רק הנאה הוא ובגיד הנאה אסורה אבל בנבילה דמותר הנאה רק איסור אכילה יש בו והי' גה"נ של נבילה מותר משום נבילה ולכן קתני לשון אכילה וגילה לן קרא דאחשבי' לאכילתו הגם משום איסור גיד עצמו אין נפקותא מ"מ לענין נבילה איכא נפקותא והיינו דמתרץ אנא מפרש לה בגה"נ של נבילה וכהנ"ל כנ"ל והוא דבר נכון עיין עליו. והנה הרמב"ם פסק דגה"נ מותר בהנאה והקשו עליו חכמי לוניל הלא ס"ל אין בגידין בנ"ט ולהנראה מש"ס פסחים מ"ד אין בגידין בנ"ט ג"ה ע"כ אסור בהנאה לר"א והלא הרמב"ם כר"א ס"ל עיין רא"ש כאן והרבה תירוצים נאמרו על זה עיין פלתי ועיין שעה"מ, ואומר גם אני הנ"ל בישובו, הנה בתשובת מהרי"ל סי' קצ"א חידש דבב"נ לכ"ע אין בכלל אכילה איסור הנאה דלדידן איכא ילפותא לאיסור משא"כ לדדהו עיין בו, והנה צ"ע לדבריו מאי מקשה משולח ירך י"ל למ"ד לב"נ נאסר ואז כשנאמר איסור לא יאכלו גה"נ לא הוי משמעותו רק אכילה ולא הנאה לכן מותר באכילה כדמעיקרא והלא גה"נ לא נשנה שנית לישראל, וי"ל דש"ס אזיל אי גה"נ לא נאסר לב"נ ועוד י"ל דבאמת נ"ל דהא דמהרי"ל תלי' ממאי נפיק לן איסור הנאה אי נפק מדכתיב היתר הנאה בנבילה וע"כ דבכלל אכילה שבתורה נכלל הנאה עד דצריך לפרש היתר בנבילה א"כ אין שייך לומר דבב"נ מותר דהא לא מוכח מנבילה רק דלשון התורה דכייל הנאה באכילה וא"כ ה"ה בב"נ ולא נשתנה הלשון, אבל אי נפקא לן מלכלב תשליכון אותו דממעטי' אותו ולא שארי איסורי' ונ"ל שפיר דבב"נ דליכא מיעוט זה מותר בהנאה כנ"ל נכון ומעתה י"ל שפיר דש"ס סובב והולך לדרש דמרבי' הנאה מנבילה שפיר מקשה לכ"ע גה"נ יאסר בהנאה גם למ"ד לב"נ נאסר, ומכ"ש לפי דאזל לר"ש שם דע"כ ס"ל דנפק מנבילה דס"ל דמטריפה ליכא למילף דתליא אי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ממילא לר"ש ליכא למילף מטריפה עיין ועיין פ"י פסחים שם, ולפ"ז י"ל לפי דנראה מפשטיות לשון רמב"ם הלכות מלכים דס"ל דגה"נ לבני יעקב נאסר וכן סי' נראה לכמה אחרונים חוץ מלח"מ דהוציא הרמב"ם ממשמועתי' עיי"ש, וס"ל להלכתא דמנטריפה נפקא איסור הנאה כמ"ש והאריך הלח"מ דלרמב"ם ע"כ כן הוא, ושפיר י"ל כקושיתי דכיון דעיקר האיסור כשנאמר לא נאסר הנאה ולא נשנית שוב מנ"ל לאסור בהנאה ויע"ש פסק הרמב"ם כנ"ל עיין וק"ל. ודע די"ל הא דפסק הרמב"ם דעל הכאה אין לוקין וכתב הה"מ דלא אתי' אלא מדרשא, י"ל דווקא למי שפוסק דממיעוט אותו דכתיב גבי טריפה נפק א"כ אינו אלא יתור לדרשא ולא מלקינן על דרש כזה, אבל אם נפקא מדאצטריך היתר בנבילה וע"כ דלשון התורה דבאכילה ג"כ נכלל גם הנאה המביאה לידי אכילה מלקין ג"כ כנ"ל ויש להאריך במק"א ואכ"מ. דף צ"ד ע"א במקום שאין מפריזין חתיכה נמי לשדר לי' וכו' הנה הרשב"א והר"ן כתבו דמדין הי' מותר לקנות ואסור ממילא למכור רק מפני תקנת המוכרים תקנו להיפך