כתב סופר גיטין חולין קסד

גיד גם בב"ח רק ע"י שחיטת האם וכן אמרה תורה דשחיטת אם מתיר גיד הולד ואף שהוא כנגד הסברא דשחיטה תתיר איסור מה שאין מתיר באם עצמו מ"מ מהכרח הנ"ל אנו מוכרחי' לומר כן וכי כן ממילא ב"ט שג"כ שחיטת אם מועיל לילד לענין אמה"ח ה"ה לענין גיד דמ"ש מב"ח וכן ס"ל לר"י לענין גיד וה"ה לענין חלב והוא לשיטתו אזל דס"ל גיד הנשה נאסר לב"נ, אבל להלכתא דפסקינן דאינו נאסר לב"נ ועיי' לח"מ הלכות מלכי' [פ"ט ה"א] דכתב דגם רמב"ם ס"ל כן א"כ אין הכרח לומר דבב"ח השחיטה מתיר הגיד נגד הסברא הדרינן לסברא פשוטה דטעמא דב"ח דאינו שור כשב וכמו שחלב תלי' בזה כן גילתה תורה בגיד או שהוא כאבר הבהמה ואין לו שם גיד וכי כן דווקא בב"ח ולא בב"ט דאין שחיטה מועיל לגיד וחלב יותר מאם עצמו כנ"ל ישוב נכון וק"ל. דף צ"ג ע"א אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא וכו' הנה נראה משיטת רש"י דבלובן כולי' יש להחמיר ובחלב שבשר חופה אותו מותר וכן כתב תוס' משמו ונתקשה מ"ש זה מזה, והנה הראשונים כתבו דיש לחלק דכיון דאמר ואת שתי הכליות גם חלב שבתוך הכליות בכלל ואמר אשר עליהן לרבות שעלי' ולא למעט שבפני', משא"כ שעל הכסלים, אלא שדחו דא"כ הו"ל להשיב זה וע"כ דאינו סברא. ונ"ל ע"פ הכלל של הט"ז שהשריש לנו דבר שמפורש בקרא להתיר אין כח ביד חכמים לאסור ועיין או"ח סי' תקפ"ו שכ"כ אפי' לענין דרש דוי"ו וביום השמיני עיי"ש וכ"ש כאן דמפורש ביותר שעל ולא שבתוך, וכי כן לא יוכלו חכמים להחמיר ולאסור, אלא בחלב שבכליות דאין מפורש בתורה די"ל כסברת ראשוני' דבא לרבות חלב שעליה' וחלב שבפני' נדע מעצמינו הגם דאין זה סברא טובה ע"כ מדלא דחה כן, מ"מ עכ"פ אין מפורש בקרא להתיר דלא יהי' כח ביד חכמים לאסור, משא"כ בחלב שבשר חופה דמפורש להתיר אין כח בידם לאסור וזה הכרעת רש"י ושאר פוסקים כנ"ל ליישב וק"ל. ביאור דברי הר"א ממיץ עיי' בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל. ע"ב והלכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה הקשו ראשונים לרי"ף ורמב"ם דס"ל דלא פליג ר"פ ומ"ז א"כ איך שייך והלכתא, והי' כ"כ דהא דצריך כשעור' צ"ל בשלמא להלקותו דווקא בכזית שפיר י"ל דפחות מכזית לא הכשיל רק בח"ש הגם דס"ל לר"י ח"ש אסור מה"ת מ"מ אין בו מלקות וכרת לכן הקילו בעונשו אבל שיעור כשעורה דווקא צ"ל דפחות מזה יש לומר דלא הרגיש בו, ועכ"פ הי' מקום לומר הא דהקילו עליו כ"כ והצריכו דווקא כשעורה היינו דמר זוטרא ס"ל ח"ש מותר מה"ת ורק דרבנן הוא לכן הקילו עליו עד שיהי' כשעורה, אבל לר"י באמת לאו דווקא כשעורה אפי' פחות מזה במק"א מ"מ מעבירי' אותו ומלקי' דווקא בכזית שהוא שיעור חיובו כך ה"א, ולכן אמר הלכתא לעברו בכשעורה דגם להלכתא דח"ש אסור מה"ת מ"מ בעינן דווקא כשעורה כנ"ל וק"ל. ועיין כ"מ בהלכת חמץ ומצה דנכנס בסברא לחלק בפחות מכשיעור עצמו בין כ"ש או ח"ש עיי"ש, ושיטת הרמב"ם דבחוטי' וקרומי' לעולם אין מעבירי', וצ"ל הגם דמסופק אם אולי דאורייתא הם כאיסור ח"ש והא בכשעורה מעבירי' אותו צ"ל דעכ"פ יש באיסור זה דבר שיוכל לבא לחומר' האיסור ומענשי' אותו שלא יבא פ"א לאיסור דאוריי' משא"כ בחוטי' וקרומי' כא יבא לעולם להכשיל באיסור חמור וק"ל. והשתא דאכסוה' לר"י מהימני צ"ע הלא כל עיקר טעמא דר"י דמהימני בגיד דלדידי' ליכא טרחא וכיון דאנן כר"מ ס"ל גם ר"י מודה דמדין דלא יאומן ומנ"ל דר"י פליג בהא, ומצאתי ראיתי שנתקשה בזה כבוד אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידושיו, ותירץ די"ל דבוודאי רוב ישראלי' מטריחי' עצמן ואינם חשודים גם באיכא טרחא יתירה, ובדבר דליכא טרחא כ"כ כל ישראל נאמני' והוי ככל ספרי דדייני מגמר גמירי דבריש גיטין דקאמר אפי' לר"מ דחייש למיעוטי מ"מ סתם ספרי דדייני מגמר גמירי עיי"ש, ולפ"ז י"ל דר"מ דחייש למעוטי ס"ל דבדבר דאיכא טרחא יתירתא לא סמכינן הגם דרוב טרחו נפשייהו, אבל בליכא טרחא כ"כ נאמני' דכל איכא, וא"ש להלכתא דפסקינן דנאמני' דסמכינן על הרוב אפלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י. שולח אדם ירך לנכרי וכו' בש"ס פסחים מקשה לר"א דאמר אחד איסור אכילה והנאה במשמע מהך מתני' ומתרץ כשהותרה היא וחלבה וגידה הותרה, ובירושלמי פסחים שם הקשה על ר"א והלא כתיב על כן לא יאכלו ב"י את גה"נ ומתרץ בגה"נ של נבילה, ועיי' ק"ע שם שמפרש דכוונת ירושלמי על מתני' דהכא, ומוקי בגה"נ של נבילה וס"ל כשהותרה וכו' וגידה הותרה דווקא בנבילה ולא בכשירה וא"כ של נבילה מותר בהנאה