כתב סופר גיטין חולין קסב

רבו הגאון חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצ"ל, דיעקב אבינו ע"ה ראה אז החורבן כדאי' בש"ע הלכ' ט"ב שיש ליקח אבן תחת מראשותיו בט"ב ואחז"ל [סנהדרין ל"ח א'] צדקה עשה הקב"ה שהקדי' ב' שני' קודם ונושנתם כדי שיהי' מקום לגאול ישראל קודם זמנו בב"א והיינו שמש ששקעה בעבורו קודם זמנו בחורבן בהמ"ק זרחה בעבורו בבנין העתיד בב"א, עכ"ד הקדושים ושפתים יושק. תנא עולי' ומסתכלי' בדיוקנא של מעלה יורדי' ומסתכלי' בדיוקנא של מטה וכו' נ"ל לבאר ולפרש. הנה האדם קרוץ מחומר, וכשנולד הוא במעלה מעט מן הבעלי חיים, וכשיזדכך עצמו עושה צדקות בכל עת לבסוף יעלה ממדרגה למדרגה למעלה מן המלאכים, וכפי' רש"י כעת יאמר ליעקב מה פעל אל שהמלאכים ישאלו לישראל עיי"ש, והטעם כי המלאכים אינם בעלי בחירה ונבראים כמו שהם, אבל האדם בבחירתו מעלה עצמו וכובש תאותיו בדין שיעלה מעלה מהם ולכן ישראל אומרי' שירה קודם למלאכים, ואומר כי המלאכים ראו דיוקנו של מעלה ששם צורת אדם חקוקה בכסא הכבוד ושוב הסתכלו למטה בדיוקנו של יעקב כשישן ומוטל חומר בטל והתקנאו איך גוף עכור כזה יביא עצמו מעלה כ"כ יותר ממלאכים והבינו שע"י בחירתו וכבישת יצרו עולה מעלה מהם בעו לאסתכלי בי' היינו להסיתו ולהבעיר בו אש התאוה כדי להדיחו ולהפילו מטה ע"י בחירתו אבל כבר אחז"ל הבא לטהר מסייעי' ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יוכל לו, והיינו מיד וה' ניצב עליו לשומרו ולקרר תאותיו ולכבות אש התאוה וכן בכל פעם שיצרו של אדם מתגבר ומבעיר בו אש והתלהבות לדבר עבירה קב"ה מצננו וכובשו תחת ידי אדם והיינו כאדם שמניך על בנו ופי' רש"י להצילו מן השרב, וכהנ"ל, ולפי שהביא מהרש"א ח"א גירסת המדרש כבן מלך שמוטל בעריסה וזבובי' יושבי' עליו המלך מניף במניפה שילכו להם עיי' בו א"ש טפי דכבר אחז"ל [ברכות ס"א א'] דיצה"ר נמשל לזבוב:

וא"ש הנמשל כנ"ל וק"ל. דף צ"ב ע"ב מחלוקת בב"ט חי פי' רש"י שחי ועומד לפנינו משנשחטה צע"ק לפמ"ש רשב"א בשם רמב"ן בפ' בהמה המקשה ס"ט ע"א דשיטת רש"י דלר"מ חדשי' גרמו הגם דב"ט מת מותר ס"ל דכיון דהי' ראוי בשעת שחיטת אם לשחוט לעצמו אין שחיטת אם מתיר משא"כ כשמת קודם שחיטה, ולפ"ז אם מת אחר שחיטה קודם שיצא לאויר העולם לרש"י אסור ולמה כתב כאן שחי ועומד משנשחטה וי"ל. לעולם חלבו דגיד וכו' צ"ל ולמאי אמר שמואל וד"ה פשיטא איך תלי' חלבו דגיד בכ"מ בפלוגתא דר"מ ורבנן בגיד של שליל ואי דלא נימא דחלבו דמתני' בשליל כה"א דש"ס א"כ הו"ל לומר מתני' בחלב שליל ועדיין יש לטעות בדבריו דמפרש חלבו דשליל וס"ל דכ"ע מודי', וליישב נ"ל, ואומר להביא ראי' לשיטת הרי"ף לפי דסובר הרשב"א בשיטתו דס"ל דגיד אסור בשליל אפילו בבן ח' ולר"י מותר אפי' ב"ט ופסקינן בזה כר"מ, ונ"ל ראי' לזה די"ל בטעם פלוגתא באיסור שומן הגיד היינו המנהג דלר"מ נהגו ולא לר"י, דלכאורה צריך להבין טעם המנהג כי חשש רחוק מאוד שיבא לאכול הגיד דהא הגיד באמת בעצמותו אין דרך לאוכלו וגם אי יש בגידי' בנ"ט מ"מ אין דרך לאוכלו משליכי' אותו לחוץ וגזירה רחוקה מאוד, ואי שיתבשל הגיד ויתן טעם ועשו הרחקה לשומן אטו גיד, לשיטת רש"י טע"כ לאו דאוריי' וטעם קלוש בגיד קרוב דלכ"ע לאו דאוריי' בתערובות, ולרוב פוסקי' עכ"פ אין לוקין עליו ואיסור קל הוא. ובלא"ה אין דרך לבשלו, ונ"ל עפמ"ש הפלתי סי' ס"ד בישוב הרמב"ם דכ"ע ס"ל דכשנוצר הולד הגיד רך ויש בו טעם וכשיגדל מתקשה ולכן אין חידש שגיד אסור דמתחלה הי' אסור בעודו רך נאסר עיי"ש, ואומר דלר"מ הגיד מיד אסור משנוצר לשיטת הרי"ף הנ"ל ואז רך הוא וראוי לאכילה כגידי בשר ויותר ושפיר יש לגזור שמנו מלתא דגיד ולכן נהגו ישראל קדושים ושוב נהגו בכל שומן אפי' מגיד שנתקשה ולא חילקו בין שומן לשומן, וכל זה לר"מ אבל לר"י דגיד שליל מותר א"כ מיני' ליכא מקום לנהוג כך דבעודו רך גם הגיד מותר וכשמתקשה ונאסר שוב אין לגזור וא"ש פלוגתי' דמנהג בין ר"מ לר"י, והנה במתני' קתני וחלבו מותר וכבר כתבו ראשונים הגם דאסור מדרבנן מ"מ כיון שאין בו רק מנהג ולא אסרו אותו רבנן לכן קתני מותר, ומעתה א"ש דה"א הא דמותר חלב הגיד ולא אסרו רבנן דווקא לר"י דליכא מקום למיגזר משא"כ לר"מ איסור דרבנן גמור הוא קמ"ל שמואל לדברי הכל מותר דלא עמדו לגזור על זה רק מנהג קדושי' הוא לר"מ ולר"י אפי' מנהג ליכא ומטעם שכתבתי וא"ש עיי'. שמנו מותר וישראל נהגו בו איסור טעם איסור נראה פשוט משום לתא דגיד ולכן ס"ל