כתב סופר גיטין חולין קסא

ולא מחלקינן שיהי' עליו איסור קל ולא מלקות גם זה נכון ועכ"פ מוכח דס"ל לתוס' דליכא איסור דאורייתא בגיד היכי דאינו חל ועפ"ז קושיתי צ"ע קצת. דף צ"א ע"א רב אשי אמר לא נצרכה אלא כשמנו של גיד וכו' המהרש"א כתב הגם שאין בו רק דרבנן או מנהג צ"ל דהעמידו דבריהם לגדר וסייג עיין בו, והנה כא חדש הוא למהרש"א שהעמידו דבריהם בשב וא"ת לבטל מצוה כמו שגזרו ובטלו פסח משום שמא יעבירנו ואסרו הזאה וכן שופר ולולב וכדומה, אבל באלו עמדו ותקנו במקום שראו חשש שיעבור על דאורייתא ונמנו לתקן לבטל מצוה זאת ויש כח בידם לגדור ולעקור בשב וא"ת אבל איסור שומן אסרו במק"א והוא ככל מאכלות אסורות והי' למשרי במקום מצוה דאפי' ל"ת דאוריי' נדחה מפני עשה, וא"כ יודחה איסור דרבנן מפני ל"ת, ולכן חידש דראו לעשות סיג לאכילת גיד שאפילו במקום מצוה לא התירו כנ"ל ועיין. והנה באמת צ"ע לפי שכתבו ראשונים דשומן הגיד גם איסור דרבנן אינו רק מנהג בעלמא למה יהי' חמיר כ"כ לדחות הל"ת, ואדעתא דהכי לא נהגו לבטל הל"ת וכבר נמצא סברא זו דאמרי' במנהגא אדעת' דהכי לא נהגו ולא צריך התרה. ונ"ל לומר מסברא דאם כי לא אסרו חכמים ולא גזרו שאם יאכל השומן יאכל הגיד ולא מצאו מקום לגדור ולאסור רק ישראל קדושים מעצמם נהגו כן, מ"מ עכ"פ פשט המנהג והמון עם לא יודעי' מאיזה טעם אין אוכלי' השומן וסוברי' דכמו גיד הוא, ואם יאכל בשל פסח יאמרו כ"כ ניתר משום דמצות פסח דוחה האיסור וכן איסור גיד בעצמו מותר מה"ט ואיכא חשש קרוב מאוד שיאכלו הגיד, ולכן מאחר שכבר נהגו בשומן שוב אסרו רבנן באיסור גמור לאכול שומן גיד מפסח. כנ"ל נכון מאוד עיין. חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו פי' רש"י ומשייר לי' ע"כ ושריפה בעי כיון דמדאוריי' ראוי לאכילה, ויש לעיין כיון דעכ"פ מדרבנן אין יוכל לאכול למה טעון שריפה צ"ל דאיסור דרבנן לא משווה לאינו ראוי מדאורייתא ועיין תוס' ריש סוכה דלב"ש מדאורייתא אין יוצא כיון דלרבנן לא הוי סוכה, ועיין סוכה גבי אין ממעטי' ביו"ט דס"ל לתוס' כיון דרק מדרבנן אין ממעטין לא הוי אין ראוי שנאמר שאינו חוזר ונראה, ובח"מ סי' [רל"ד ס"ב וג'] דמוכר דברים איסורים דאורייתא א"צ לשלם שאינו נהנה משא"כ במוכר איסורי דרבנן, וכבר האריכ' האחרונים בכלל זה וגם אני בעני' הארכתי במק"א, וגם בכאן יש לחקור, ועיין מל"מ פ"ז מהלכ' תרומו' הלכה א' ועיין פר"ח יו"ד סי' ס"א בטריפה דרבנן פטור דאין ראוי לכהן ועיין לקמן ר"פ ראשית הגז בעבר וגז, וע"ש קל"ז ע"ב מ"ש אני שם. כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ קושי' תוס' מבוארת הלא על שחיטה בוודאי אין מצוה ונהגו בו כן י"ל בגיד נהגו, ונ"ל ליישב, הנה צ"ל על דציוה פרע בה"ש וטול ג"ה, הלא יש עוד איסורי' ולמה לא ציוה עליהם להראות שנקרו מחלב וכדומה וצ"ל דדי שרואי' דבר אחד ממילא יאמינו על הכל, א"כ למה הוצרך שנים אלו גיד ושחיטה, ונ"ל דמאן דדרש הכי ס"ל כר"מ דטבחים אין נאמני' על הגיד דצריך חטיטה וכי כן אם הראה השחיטה לא הי' מאמיני' עדיין על הגיד לכן אמר טול ג"ה בפניהם, אלא דקשה עדיין די בטול גיד ומכ"ש שיאמינו על השחיטה וגם בדיקת סכין בכלל דליכא טרחא כ"כ כמו גיד וע"כ דג"ה נאסר לב"נ ועדיין לא ידעו ששוחט, ואי דהי' לו לצוות שינקרו החלב דג"כ איכא טרחא ותו לא צריך לגיד ושחיטה. זה ליתא דחלב ליכא טרחא כ"כ כמו גיד כמבואר והוצרך ע"כ לגיד ועוד דבר א' שמגיד לא ידע שנהגו מנהג ישראל דנאסר לב"נ וציוה על השחיטה, וה"ה שהי' יוכל לצוות על חלב ומ"ש ומיושב קושי' תוס' כנ"ל נכון וק"ל. ועיי' מהרש"א ח"א שנדחק דפרע להם בה"ש היינו שהם ישחטו דהא שחיטת נכרי נבילה, וצ"ל לדידי' דהם הי' להם דין ישראל אפי' להקל דאל"ה האיך שחטו לעצמן וע"כ דגם לקולא הי' להם דין ישראל וכבר האריך בזה בפרשת דרכים אי גם לקולא דין ישראל הי' להם, ועיין פלתי סי' ב' שמביא ראי' לרמב"ם דווקא עע"ז פסול לשחיטה מדאורייתא דאל"כ איך אמר פרע להם ותירץ מהרש"א דוחק עיי"ש, ועיין חי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב בזה דבר נכון, ובזה י"ל מה דמקשי' למה לא אמר דר"י דרש מוהכן דלב"נ נאסר ולהנ"ל א"ש דר"י לשיטתו דס"ל דא"צ חטיטה א"כ מדפרע בה"ש ל"צ תו לטול גה"נ בפניהם וע"כ דלא דרש והכן לזה אלא כדרש מדרש והכן לשבת שעשה. ע"ב שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו, ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהביא בשם