כתב סופר גיטין חולין קנט

לכתוב בני ישראל ולא מוכח דלמעט מזבח, משא"כ לר"י דלבני נח נאסר וישראל על שם העתיד מוכח שפיר מדפרט לבני ישראל והול"ל רק על כן לא יאכלו ג"ה, וביותר י"ל דבאמת להכי כתיב בני ישראל וקראם על שם העתיד ולא אמר בני יעקב, דלמעט בא אכילת מזבח והיינו כשיהי' בני ישראל ולכן אמר בני ישראל לא יאכלו לעתיד ולא מזבח כנ"ל עיי', ומעתה א"ש דרבי ורבנן דלא ממעטו מדכתיב בני ישראל י"ל ס"ל כרבנן דפליגי על ר"י וס"ל בסיני נאמר, אבל ר"ח י"ל ס"ל כר"י ואמר שפיר מי כתיב לא יאכל המזבח ומיושב קושי' מהרש"א דידעו פלוגתא דתנאי, ומ"מ ר"ח רצה לומר גם לרבנן דרש לעצמו וניחא פי' דרבי ורבנן ל"ל דרשתו כנ"ל עיין, אלא דצ"ל לפ"ז מאי דקאמר תני' כוותי' דר"ה מן הברייתא י"ל ברייתא אתי' כרבנן דר"י ולכן לא מוכח כלום מדלא כתיב אכילה סתם כמ"ש, אבל ר"ח אמר שפיר וי"ל וק"ל. לא נצרכה אלא לג"ה וגו' הקשה בש"א סי' צ"ו ליתי עשה דואכלו את הבשר ולדחי ל"ת וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דגם לפמ"ש דקושי' ש"א ל"ק די"ל דליכא עשה כלל היכי דאית בי' איסור מעולם, מ"מ יש להקשות כדמתרץ דכר"י אתי' וספוקי לי' עכ"פ יאכל שניהם יחד ויבוא עשה וידחה ל"ת והרי על המותר שפיר איכא עשה, ומשום דא"א שלא ירבה א' על חבירו ויבטלנו הלא ר"י ס"ל מב"מ לא בטל והאריך בזה, ואני בעני' לא מצאתי מצוה זו דאכילת בשר דפסח היינו שיהי' עשה לאכול כולו עד גמירא כמו כל קדשים דאיכא מצוה ואכלו אותו, אבל באכילת הפסח מצוה על כל בר ישראל שיאכל בשר פסח אבל משאכל שעורי' דאורייתא שוב אין חיוב מוטל לאכול כדי שלא ישאר מפסח רק כ"ת איכא לא תותירו ממנו עד בקר וניתק לעשה באש תשרופו אבל עשה מנ"ל, וכן מוכח מש"ס פסחים פ"ג ע"ב דמקשה לרב בשלמא אי גידי צוואר בשר נינהו צריכי' שריפה ופי' רש"י ויוצאי' בה ובתוס' שם מ"מ אין דרכם לאכול דאל"כ בוודאי אכלי להו, וצ"ל הלא איכא עשה באכילה וכיון שאוכלי' הם אנו ברשיעי' עסקינן דמשייר ועובר עשה כיון שאין נכון וטוב לאכול ומכ"ש לרש"י דיוצא חובת פסח, ועכצ"ל דליכא עשה רק ל"ת הניתק לעשה ולכתחלה צריך לאכול הראוי לאכול שלא יעבור הלאו הגם שיוכל לנתקו אח"כ מ"מ לא יעשה כן ואולי לא יהי' בידו לנתק הלאו, אבל גידי' של בשר דרכם לשייר ולשרפם ולנתק הלאו כיון שאין דרך לאוכלם כצ"ל, ועיין תוס' פסחים כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי אמר וכו' דמוכח שם דאם דעתו מיד לשרוף לא עשה איסור כלל וכ"כ הפמ"ג בספרו גינת וורדי' כלל כ"ג ד"ה עוד אבאר כך עיי"ש ועפ"ז א"ש הנ"ל עיי'. ועיין לשון הרמב"ם הלכות ק"פ פ"י הלכה י"א שכתב וז"ל וצריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח שנאמר לא תותירו וכו' ואם השאיר עובר בל"ת עי"ש מדכתב וצריך להשתדל הלא מחויב בעשה לאוכלו וע"כ דליכא מ"ע רק ל"ת שלא יושאר וזה מנתק בעשה מ"מ צריך להשתדל, וכן לא מנה מצוה לאכול כולו ריש הלכתא דמונה והולך עשה ול"ת מצוה זו כתב מצוה לאכול בשרו על מצות ומרורים ולא כתב מצוה שיאכל כולו, וכן כראה מקושי' מהרש"א על ר"א לא נצרכה אלא לשמנו דהקשה איך ידחה ל"ת דלא תותירו, ולא הקשה ביותר דעשה תדחה איסור דרבנן וע"כ דליכא עשה כשיצא ואכל כזית פסח ומצוה שימנו עליו לאוכלו כולו ולא על זקן וחולי שאין ראוי לאכול כמ"ש הרמב"ם בפ"ב הלכה ג' שם דכתיב לפי אוכלו עיי"ש, אבל בש"ס איירי לי' ממנו לכאורה אינו עובר בעשה כמו שהוכחתי, אלא דעומד נגדי סוגי' ש"ס זבחים צ"ז ע"ב דמקשה על ר"ש בן מנסי' דאמר ועצם לא תשברו בין עצם שיש בו מוח דליתי עשה ולדחי ל"ת ופי' רש"י דואכלו הבשר עיי"ש ולפמ"ש ליכא עשה רק שיאכל כ"א כזית שיצא בו ולא שיתאכל כולו, ופקחתי עיני שנית בשאגת ארי' וראיתי כי הרגיש בדבריו שי"ל דליכא עשה לאכול כל הפסח ומייתי ש"ס זבחי' הנ"ל, ומשם מפשט פשיטא לי' דאיכא עשה בכולו, והנה הש"א לא ראה ולא דייק מראיות שהבאתי מש"ס פסחים ומדברי רמב"ם הנ"ל דנראה ומוכח דליכא עשה, ולקושי' מש"ס זבחים הנ"ל י"ל דמדברי ר"ש ב"א דאמר דבין עצם שיש בו מוח ומרבה מדכתיב בפסח שני יתירא ועצם לא תשברו בו ע"כ לעצם שיש בו מוח, ועיין בסוגיא פסחים פ"ה ע"א, דאבל בעצם שיש בו שובר ואוכל ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה ל"ת כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפ"ש וכו' נראה דלא הוי ה"א שלא יהי' עצם שיש בו מוח בכלל רק משום דה"א דיבא עשה ולכן איכא קרא יתירה, ולפ"ז א"ש די"ל דקרא צריך להיכי דאיכא א' שלא מצא מקום שימנה על פסח וגם א"א לו לעשות פסח בפ"ע, רק אם יאכל וישבר עצמות שבפסח