כתב סופר גיטין חולין קנח

דוחק לפרש להעלותו לאיכא דאמרי בפ"ע ולרנב"י במחובר, ולולי פי' רש"י הי' נ"ל ליישב דלרנב"י ג"כ להעלותו היינו בפ"ע ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן כאשר אבאר, הנה רבנן דוחי' ראי' רבי מידי דהוי חלב ודם והם השיבו מצותו בכך שאני ופי' רש"י דעיקר הקרבן הוא, ולולי פירש"י הי' נ"ל דחכמים פליגו ארנב"י כיון דלדידי' דווקא מחובר א"צ לחולצו אבל פרשו אסור להקריב חזינן דאין מצוה בהקטר' גידין ועצמות רק דמרבה והקטיר הכל דאין צריך לחלצו דווקא אבל מצוה אין בו, ולכן סברו רבנן דאין לדמות לחלב ודם דמותר הואיל ובשרו מותר דשם עכ"פ מצוה איכא בהקרבתו, אבל שלא לצורך מצוה לא מצינו שהתירה תורה דבר האסור גם שכל בשרו מותר כנ"ל נכון, ומעתה י"ל לרבנן דסוברי' פרשו יעלו לדדהו ע"כ מצוה איכא בעצמות וגידים דהא מעלה אותם לכתחלה רק אין חיוב עליו להעלו' גידי' ועצמות שכבר נעשה מצותו, וי"ל שפיר דגם גה"נ מותר להעלות אפי' פירש ואין בו משום ממשקה ישראל מידי דהוי אחלב ודם דגם בזה יש מצוה, ולא פליגי רק ארבי והגם דלרבנן ליכא קרא יתירא, מ"מ י"ל לדדהו לא צריך קרא דפשיטא דדומה לחלב ודם, לרבי צריך קרא דמסברא לא ידעינן דאינו דומה לחלב ודם כיון שאין מצוה בגידים ולכן צריך קרא ולית לי' דכרבה ביותר פרשו דלא נתיר מה שאסור בכ"מ ממשקה ישראל דס"ל דמידי דהוי אחלב ודם, אבל בלא קרא לא ידענו, אבל לרבנן דס"ל בכל גידי' פרשו יעלו ואיכא מצוה שוב נדע גה"נ מעצמינו דדומה לחלב ודם, ומעתה י"ל שכן מפרש רנב"י פלוגתייהו ולרבנן אפי' פרשו ג"ה יעלה בפ"ע ולרבי דווקא מחובר, והיינו דאמר רנב"י להעלותו פליגו דמ"ד בין בקדשים שאין נאכלין ס"ל כרבי ולכן אסור להעלותו בפ"ע, ומ"ד דווקא בקדשים הנאכלי' ס"ל כרבנן ואפי' להעלותו בפ"ע מותר כנ"ל עיי' וא"ש דצ"ל איך פליגו בפלוגתא דתנאי וכבר הרגישו ראשונים בזה ונדחקו כיון שאין הפלוגתא מפורש, ולהנ"ל א"ש דלהעלותו לא קתני לרבנן דמותר די"ל דלרבנן ג"ה אסור לגמרי ואפי' במחובר כפי פשטות הענין ולכן לא אמר זה הלכה כרבנן או הלכה כרבי רק ע"כ ביארו הדין כנ"ל נכון וק"ל. מידי דהוי אראשו של עולה וכו' פי' רש"י דצריך שיקריבנו שלם ויש בו כמה עצמות וכו' וצ"ל דלמא שאני ראש דמצינו שלם לכן א"א להפריש עצמות ומנ"ל במק"א, וי"ל כיון דראש ע"כ יוקרב בעצמותיו, וא"א לומר דבקרא ועשית עולותיך הבשר והדם דווקא בשר בלא עצמות המחוברי' בו דהא ראש נקטר בעצמות המחוברי' בו ואיך אמר הבשר והדם מה שאינו גם עצמות נקרבי', ועכצ"ל דעצמות שעם הבשר התחובי' בו בכלל וטפלי' לבשר, א"כ שוב כל עצמות לא נתמעטו מהך דועשית עולתיך ולכן לא צריך קרא למחוברי' כנ"ל והוא פשוט. ע"ב ורבנן מצותו בכך שאני פי' רש"י דזה עיקר הקרבן וכבר כתבתי לעיל פי' אחר, ועוד נ"ל מסברא דכיון דחזינן דאוסר הכתוב חלב שנקטר וכן דם עיקר אסורו הראוי לזרוק ולכן דם שמלחו ובשלו אינו עובר עליו, וכן בחלב ילפינן דווקא אותו שנקנור בבהמה ושל חי' מותר וכבר ידוע דעיקר הקפידא ואסורו משום שבו בחר ה' לריח נחוח לפניו ולא יאכלו להדיוט, וא"כ לא שייך בזה מן המותר לישראל נהפוך הוא נאסר לישראל כיון שצורך גבוה הוא וכבודו של גבוה הוא, משא"כ טריפה ואיסור גיד שנאסר בלא"ה, שוב אין ראוי לגבוה משום מן המותר לישראל, והיינו מצותו בכך שאני היינו שאיסור ישראל הוא המצוה משום שנקנור לגבוה, והסברא לעצמינו בוודאי ישרה ונכונה, ועיין לעיל פ"ד ע"ב מ"ש, מי כתיב על כן לא יאכל המזבח וכו', צ"ל הלא פליגי תנאי בזה רבי ורבנן ולא אמר רבי דג"ה מותר מדלא כתיב על כן לא יאכל המזבח וכבר הרגיש המהרש"א בזה וכתב לעיל דע"כ אלו אמוראי לא ס"ל כרנב"י דפליגי רבי ורבנן בהכי ודוחק הוא דא"כ איך מפרשו במאי פליגו רבי ורבנן, ונ"ל דצריך להבין איך דרשי' מדכתיב לא יאכלו בני ישראל ולא כתיב לא יאכל המזבח אטו בכל איסורי' כתיב לא יאכל המזבח ואיך לא ידע דבכל איסורי' להדיוט אסורי' למזבח משום משקה ישראל הגם דלא כתיב איסור למזבח, ונ"ל דהוכיח מדכתיב לא יאכלו בני ישראל דהול"ל סתם על כן לא יאכלו גה"נ כמו בכל איסורי' דכתיב לא תאכלו וכדומה ומדפרט בני ישראל מזה הוכיח דלמעט בא אכילת מזבח, ונ"ל למ"ד דג"ה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ואיכא נפקותא לדינא אי נאמר לב"נ או בסיני כמבואר לקמן וי"ל דלכן כתיב בני ישראל שנדע דלישראל נאמר דמזה הוכיחו רבנן שבסיני נאמר מדכתיב בני ישראל ור"י דחק דעל שם העתיד קראום כך ולרבנן מוכח מזה דלישראל בסיני נאמר וא"ש דהוצרך