כתב סופר גיטין חולין קנז

גיד לחול דלא חמיר כמוקדשי', וצ"ל הלא הא דגיד חל על טמאה לר"י היינו משום דנאסר לב"נ ולפמ"ש תוס' דעתה לא אסור לב"נ רק אז לבני יעקב נאסר ושוב הותר, והרי אמה"ח מעולם הי' אסור לב"נ וגם עתה וא"כ חמיר טפי מגיד ואיך איסור גיד חל עליו ואפי' לר"י אינו חל וצ"ע, וי"ל דס"ל לתוס' כעין סברת הרשב"א דלעיל כיון דלאיסור אמה"ח יש היתר לדידן בשחיטה ולב"נ במיתה תלי' וגיד אין לו היתר כשיצא הבהמה לאויר, וגם למתני' אפי' בשליל ב"ט ליכא היתר א"כ גיד חמיר מאמה"ח כנ"ל וק"ל. קדשים דאיסור כרת וכו' הקשה תוס' בקדשים קלים ולאחר זריקה שפיר חל איסור גיד דמתלי תלי וקאי וכו' צ"ע למה הקשה דווקא בק"ק גם בחטאת וכדומה שנאכל לכהנים קשה באופן שראוי לכהנים חל איסור גיד וכן ראיתי שנתקשה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו, ונ"ל ע"פ קושי' ש"א שהבאתי דיבא עשה וידחה ל"ת וכבר כתבנו דל"ק דאיירי באוכל זר שאין ראוי לו או בקדשי' שאין נאכלי' לכהן ופי כן ל"ק קושי' תוס' באופן שכהן אוכל לאחר זריקה דאי אוכל הראוי לו א"כ בא עשה ודוחה ל"ת גם איסור גיד ליכא ול"ק, והנה הצל"ח ביצה סוגי' דנדרים ונדבות חקר אם בק"ק איכא עשה לבעלי' שיאכלו עיי"ש שהניח הדבר בספק, וי"ל דתוס' ס"ל דליכא עשה בק"ק והקשה שפיר בק"ק לאחר זריקה י"ל דמתני' בהכי איירי ושפיר איסור גיד איכא כנ"ל וק"ל. הכא במבכרת עסקינן איבעית אימא סבר ולדות קדשים בהווייתן הם קדושים וכו', הנה הרמב"ם [הל' תמורה פ"ד ה"ג] פסק במעי אמן קדושי', וכתב [בהל' מ"א פ"ח ה"א] כמתני' ונוהג במוקדשי', ונתקשה השעה"מ לדידי' קשי' פשיטא ובמבכרת רחוק עיין בו, ונ"ל ליישב הנה כבר הבאתי פעמים קושי' ש"א דיבא עשה וידחה הל"ת, וראיתי בחדושי אאמ"ו זצ"ל שכתב בפשיטות ל"ק דמעולם לא כאמר ואכלו אותו אשר כופר בהם על דבר שאין ראוי לאכול כמו עצמות וגידי' וכן דבר האסור לו כמו על חלב וכדומה ולא שייך שידחה עשה דליכא עשה על דבר שאין ראוי אליו וצ"ל לדבריו הקדושים הא דמרבינן יקדש להיות כמוהו ומקשה בש"ס זבחים [צ"ז ב'] דיבא עשה וידחה צ"ל שאני התם דקודם שנבלע הי' ראוי והי' העשה עליו, וכן לענין ועצם לא תשברו דמקשה ג"כ שם דיבא עשה היינו כיון שבעצם מוח דבכלל בשר הוא ומצוה עליו משא"כ בגיד דמעולם אינו ראוי מחמת איסורו. אלא דלא תירץ הכל דעדיין קשה מאי מקשך פשיטא דלמא הא גופי' אשמעינן דלא שיהו בזה עשה דוחה ל"ת ובודאי לא פשוט סברא יז כ"כ דמקשה עליו פשיטא, ונ"ל למ"ד דח"ש מותר מן התורה א"כ אפשר לקיים שניהם דהא יוכל לאכול חצי שיעור גיד ומשום מצוה יצא באוכל עמו ח"ש בשר ולאיסור רק ח"ש הוא ולמצוה שיעור שלם, [עיין חת"ם סופר שו"ת או"ח סי' מ"ט וסי' ק"מ] ולפמ"ש תוס' ישנים ביומא [עיי"ש ל"ט א' וצ"ב] דבמצות אכילת קדשים לכל אחד מגיע כפול בשנאכל כל הקרבן ע"י כהנים אפי כ"א אינו אוכל רק ח"ש יוצאי' במצות אכילתו שיהי' נאכל בין כולם א"כ ל"ק לכל זה דכשאוכל פחות משיעור יש מצוה ואיסור ליכא וא"כ פשיטא דאיכא איסור גיד באוכל שיעור דאורייתא בב"א שלא לצורך ומקשה ש"ס שפיר פשיטא דעכ"פ לר"ל ודכוותי' דח"ש מותר קשה פשיטא, והא"ש רמב"ם להלכתא דח"ש אסור מן התורה שפיר איכא חידוש דנוהג במוקדשי' דה"א דיבא עשה וידחה ל"ת והגם די"ל דמ"מ צריך לאכול פחות משיעור דקל עכ"פ משיעור שלם, אבל באמת גם זה אסור כיון דליכא עשה כלל כסברא הנ"ל וזה הרבותא שנוהג במוקדשי' כמו בחולי' דאפי' ח"ש אסור ומיושב הרמב"ם עיי' וק"ל. כאן להלקותו כאן להעלותו לשי' רש"י דלהלקותו אם אכלו צ"ל פשיטא מ"ש בין באכלי' לאין נאכלי' וראיתי שהרגיש הריטב"א בזה ולכן מפרש להלקותו דאין לוקי' אם העלהו ע"ג מזבח דלא כתיב לא יאכל המזבח רק משום ממשקה ישראל ואין לוקין על זה, ור"י להעלותו לענין איסור איירי ואסור ונכון הוא, ולרש"י צ"ע מאי שנא, ואולי י"ל כיון דכל האיסור משום דאחשבי' לאכילתו וכמ"ש כבר לעיל, וה"א בקדשים שאין נאכלי' שאסר לעצמו והשביתו מתורת אוכל לא נאמר כשאוכלו דאחשבי', ועיי' בכ"מ פ"י מתרומ' דלהכי פטור נזיר ששתה יין תרומה כיון שבלא"ה אסור לדידי' ולאו שתי' הוא והיינו משום דהוא בעצמו אסר על נפשו עיי"ש היטב, וקמ"ל ר"י דמ"מ חייב כאן כן י"ל וק"ל. רנב"י אמר להעלותו פליגי, צ"ל היינו מחובר לירך וכן פי' רש"י, ולאיכא דאמרי כאן לחלצו כאן להעלותו פי' להעלותו בפ"ע וכן משמע הלשון ולחלצו היינו אם צריך לחולצו וכן לשון ברייתא דלקמן, ומשום זה מפרש הריטב"א לחולצו היינו אם חולצו אם מותר להקריבו ולהעלותו בין לאיכא דאמרי בין לרנב"י היינו עם הירך, ולפי' רש"י