כתב סופר גיטין חולין קנו

במתני' כבשר בלפת ע"כ דמתני' בגיד לחוד איירי ומקשה ש"ס שפיר דקשה לר"י עכ"פ כנ"ל וק"ל. ולולי דמסתפינא הי' נ"ל בישוב קושי' תוס' ע"פ שנ"ל דלמ"ד אין בגידין בנ"ט ועץ הוא ותורה חייבו עליו וכבר הבאתי במתני' דברי האחרונים דצ"ל דתורה אחשבי' לאכילתו, ולפי הפשוט דתורה אחשבי' שיהי' אוכל וזה קשה להסביר דיעשה מאינו אוכל אוכל, ונ"ל דוודאי כיון שאוכל הגיד לדידי' אכילה הוא ויחייב עליו אלא דס"ל בכ"מ בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מהני מה שהאוכלו מחשבו נגד דעת בני אדם ודרך העולם, וגם לר"ש דס"ל כ"ש למלקות [מכות דף י"ז א'] ומסביר הריטב"א במכות [ושם] דאחשבי' מ"מ אי אין בגידין בנ"ט ס"ל וכדומה בדברי' שאין נאכלי' מודה דלא מהני אחשבי' דאוכל כיון שמאכל בעצמו אין ראוי לאכילה ועץ הוא, רק במחשב אוכל פחות מכשיעור אז מהני דאוכל הוא רק בציר שעורא דאורייתא, וי"ל דבגיד חידוש חידשת תורה לחייב את האוכל הגם שאינו אוכל מ"מ כיון שהאוכלו מחשבו לאוכל בכ"מ אמרי' בטלה דעתו, בגיד לא בטלה דעתו ועל דעתו שמחשבו לאוכל מחייב, כנ"ל להסביר ולהמתיק הדבר על נכון, אלא דלפי"ז יצא לנו דין חדש היכי דנתערב הגיד בגידין או בשאר תערובות שאינו ניכר ושלא במכווין נתערב ואינו יוכל ליקח משם אין איסור בתערובות זה דהא לא אחשבי' לגיד ובע"כ אוכלו עם התערובות אבל לא אחשבי' לאכילת הגיד ולפמ"ש יהי' מותר, ולפי"ז מתני' דקתני גיד שנתערב בין הגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורות ע"כ זה בגיד עצמו איירי ולא בשומנו דהא מקשה דיתבטל ומשני ברי' הוא ולא בטל וזה דווקא בגיד עצמו ולפמ"ש באופן זה אין איסור גיד כיון דלא אחשבי' וע"כ מוכח דמתני' יש בגידין בנ"ט ס"ל, וכן יש להוכיח מרישא עצמו ירך שנתבשל בה ג"ה בזמן שמכירו בנ"ט לפמ"ש אם במקרה נתבשל בה עד שלא נוטל הגיד לא יהי' בו איסור כלל של גיד אפי' באוכלו עמו, וע"כ דיש בגידין בנ"ט, ומסיפא בוודאי מוכח כמ"ש ומקשה שפיר ממתני' זו, ולא מצי דחי דאיירי בשמנו דא"כ עכ"פ קשה מסיפא כנ"ל עיין. ודע לפמ"ש דכל הקפידא של התורה היכי דאחשבי' א"כ לקמן דאמרו רבנן לרבי דבאינו חולץ הגיד איכא משום ממשקה ישראל וכו' לפמ"ש היכי דגיד עדיין בירך ואין אוכל הגיד משום הגיד רק אינו רוצה להטריח ליטלו ולחטטו משם ליכא איסור דבאי' בב"א דלא אחשבי' א"כ ממילא באופן זה ליכא משום ממשקה ישראל דהא באופן שמקטירו הי' מותר לאוכלו, וגם י"ל כיון שהגיד בעצמו היתר הוא ומתלי תלוי עד דיאכלנו ויחשבנו לאוכל וכ"ז שלא עשה כן אין בו איסור ממותר לישראל הוא וצ"ל דרבנן ורבי לקמן ס"ל יש בגידי' בנ"ט ואיסורו ככל איסורי' דעלמא, אלא דלפי"ז מוכח מרמב"ם דל"ל כמ"ש דפסק חורצו לתפוח וס"ל אין בגידין בנ"ט ע"כ דלא ס"ל כמ"ש וגם מוכח מדפוסק הא דגה"נ שנתבשל עם הגידי' וכו', אבל מ"מ נ"ל שעיקר הדברים נכונים עיי'. ומי מצית מוקמית לה בשליל וכו' עיי' רשב"א ומסקנת דבריו דקושי' ש"ס כיון דלר"י איכא היתר בשחיטה איסור מוקדשי' קדים ולא שייך וא"כ הי' למתני' להביא ר"י אומר אין נוהג במוקדשי' ע"כ, והנה גוף הסברא קשה להסביר הלא הרשב"א מודה דלר"י אסור כל זמן שלא שוחטו ואם שוחטו אח"כ מ"מ הי' איסור למפרע ולא ניתר רק מכאן ולהבא ואם נימא כל שיש לו היתר לעתיד לא מקרי חל איסור גם קדשים כן דהא יש לו היתר לשחוט כדינו, וצ"ל דבמעי אמו אין כו היתר או שאין נשחט בכל זמן ובכ"מ, אבל הצפ"ע מאי דפשיטא לרשב"א דלר"י אינו נוהג כלל במוקדשי' הלא באופן שהתם טריפה אין שחיטת אם מתרת וצריך שחיטת עצמו ואז אין הגיד ניתר ואיך יאמר ר"י אומר אין נוהג במוקדשי' חוץ משנאמר דקושי' ש"ס למאן דס"ל פ' בהמה המקשה לדברי המתיר אומר ול"ל ד' סימני' אכשר בי' רחמנא א"כ אם האם טריפה אין היתר כלל לאכול הולד מאמה"ח או נבילה וגיד בלא"ה אסור ודוחק וצל"ע. ואולי י"ל דקושי' ש"ס כאן שעכ"פ לר"י באם כשירה לא שייך ולר"מ שייך אפי' באם כשירה א"כ הו"ל לומר דלר"י באופן שהאם כשירה ליתא לדין זה כן נ"ל לע"ד ומובן ביותר מאי דמתרץ דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן וכתב רשב"א דאדלעיל קאי דנוהג במוקדשי' דהם מחלוקת באמת, וצ"ל למה לא אמר לעיל מיד, ולהנ"ל א"ש דלאו בכל ענין פליג ר"י דבטריפה מודה ולא יוכל לומר סתם ר"י פליג ולכן נקט פלוגתא בפני עצמו וממילא נדע דבר זה ג"כ מחלוקת ר"י ורבנן, היינו בכשירה עכ"פ כנ"ל וק"ל. דף צ' ע"א אלמא איסור מוקדשי' קדים כתב תוס' דעל אמה"ח יוכל איסור