כתב סופר גיטין חולין קנה

את ג"ה כל שבשרו מותר וכו' צ"ל איך מרומז זה בקרא ומהיכי דייק כל שבשרו מותר, ולהנ"ל א"ש דס"ל מדכתיב על כן נראה שעיקר הדבר נאסר רק משום אדם ודי שיהי' דומה לאדם שבשרו מותר, יגידו אסור אבל לא היכי שבשרו אסור כנ"ל עיי'. אלא דצ"ע באמת לרמב"ם שבשרו של אדם אסור איך נימא דבבהמה בעינן בשרו מותר מה שאינו באדם דבו בשרו אסור, ואי באמת באדם מותר הלא עיקרו משום, אדם נאסר איך נאמר באדם מותר, וגם מהיכן דייק כל שבשרו מותר מאי ראה לדייק זה בקרא וי"ל ע"פ דמשמע מרמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"א] דס"ל כר"י דגה"נ לב"נ נאמר, ונ"ל דלפי המבואר ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות דנפקא לי' דבשר אדם אסור מדכתיב זאת החיה אשר תאכלו ואדם אינו בכלל זה איכא לאו הבא מכלל עשה, ונ"ל הגם דאמה"ח נאסר לב"נ אבל בשר אדם לא נאסר דהא נפקא לן מדיוקא דזאת החיה וכו' והיינו לדידן דכתיבא קראי הנ"ל משא"כ לדידהו בשר אדם מותר כנ"ל פשוט, וא"כ י"ל דקודם מתן תורה כשנאמר לבני יעקב דאז הי' בשר אדם מותר דייקינן שפיר כל שבשרו מותר דומי' דיעקב שהי' בשרו מותר אז, משא"כ אחר מתן תורה דנאסר בשר אדם ובשר טמאה אינו דומה ליעקב שהי' אז בשעת מעשה הותרו אלו דלא דמו ליעקב שהי' בעל מעשה ואז הי' בשר אדם מותר כנ"ל עיי' בכל זה. אלא קסבר אין בגידין בנ"ט וכו' הקשה תוס' נימא דס"ל יש בגידין בנ"ט רק דאין איסור חע"א, ונדחק לבסוף דא"כ קשה נימא אין מוקדשין נוהג בגיד. מזה נראה דקושי' תוס' מעיקרא לא הוי על התרצן דמתני' ס"ל אין בגידין יאמר יש בנ"ט רק אין אחע"א דבאמת ה"ה דיוכל לומר כן ומאי שנא אלא כשמקשה ממתני' דלקמן דס"ל יש בנ"ט הי' לי' לתרץ אח"כ דקמ"ל אין אאחע"א וע"ז מתרץ דקשה יאמר אין מוקדשין נוהג בגיד, והנה באמת צ"ע איך ס"ד לתרץ דס"ל אין בגידין בנ"ט א"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי' לי' כמו דדחי תחלה מוקדשי' נוהג בגיד מבעי' לי'. ונ"ל ליישב, הנה השאגת ארי' סי' צ"ו הקשה על דמקשה ש"ס מוקדשין פשיטא, איפכא קשה למה לא יאכל גה"נ של קדשים אי יש בגידין בנ"ט יבא עשה דואכלו אותו אשר כופר בהם וידחה ל"ת דגה"נ עיי"ש שהניח בצ"ע, ובאמת בפשוט ל"ק י"ל דמתני' באופן שזר אוכלם שאינו מצוה נהפוך הוא עבירה עושה, או בקדשים שאינם נאכלי' אפי לכהן ואז איכא איסור גיד, ומקשה ש"ס ג"כ פשיטא דממ"נ אי בקדשים הנאכלי' וראוי למי שאוכל אותם ועושה מצוה לית לומר דמתני' אשמעינן דמ"מ איסור גיד איכא למה באמת יהי' איסור גיד יבא עשה וידחה, וע"כ באוכל שלא במקום מצוה קשה פשיטא וא"ש ופשוט. ולפ"ז י"ל דמתרץ קסבר אין בגידין בנ"ט וכו' היינו דמתניתין אשמעינן אין בגידין בנ"ט ואיירי בקדשים נאכלי' ובאוכלם במקום מצוה וה"א דלא יהי' איסור גיד דיבא עשה וידחה ל"ת קמ"ל דאין בגידין בנ"ט וא"כ ליכא עשה באכילת גיד שעץ הוא וממילא איסור גיד איכא והיינו דקמ"ל מתני' גה"נ נוהג במוקדשי' לאפוקי דלא נימא יש בגידי' בנ"ט ואיסור גיד ליכא דעשה דוחה ל"ת, ומאי דקאמר ש"ס ובמוקדשי' איסור גיד איכא איסור מוקדשי' ליכא לאו שזה הרבותא דמתני' אלא איידי דאמר תחלה יש בגידין בנ"ט ואיסור מוקדשין איכא אמר עתה איסור מוקדשין ליכא אבל באמת עיקר הרבותא דאיסור גיד איכא דליכא עשה דאין בו מצות אכילה וממילא נשמע איפכא דליכא איסור מוקדשי' דיחייב משום קדשים וא"ש עיי', ומעתה ממילא ל"ק קושי' תוס' דיאמר יש בגידי' בנ"ט רק דאין מוקדשי' חל על גיד, דאם יש בגידין בנ"ט הגם דאין איסור מוקדשי' חל עליו מ"מ פשיטא דגיד קדשים הוא דחל עליו שם הקדש דיהי' בו מצות אכילת קדשים רק דאין חייב עליו האוכלו שלא כדין קדשים, וכי כן ע"כ צ"ל דמתני' באופן שאוכלו שלא במקום מצוה דאל"כ באמת תיתי עשה ותדחה ל"ת ובאוכל שלא במקום מצוה אין חידוש באיסור גיד דאיכא רק בקדשים ליכא קשה מוקדשין אין נוהג בגיד מבעי' לי' עיי' כנ"ל וק"ל. והתנן ירך שנתבשל בה גה"נ וכו' קושי' תוס' מבוארת דלמא מתני' דלקמן משום שמנו של גיד, ונ"ל ליישב דלקמן צ"ז ע"ב אמר ר"י כל איסורי' משערי' כבצל בקפלוט וכתב תוס' שם ד"ה כל איסורי', מדלא אמר כבשר בלפת דקתני במתני' ע"כ ס"ל דבצל בקפלנו הוא טפי מבשר בלפת דדווקא בגיד מהני דלא יהב טעמא כ"כ עיי"ש ולפ"ז לר"י דס"ל כן ע"כ מתני' בליכא שומן הגיד איירי דהא בוודאי שומן הגיד יש בו טעם כבשר דעלמא גם אם נימא דאין בו טעם כמו שאר שומן כמו שנראה מתני' לקמן צ"ז ע"א ד"ה שאני שומן וכו' מ"מ כבשר בעלמא עכ"פ הוא, ואיך קתני