כתב סופר גיטין חולין קנג

ט"א לא נחה דעתי ומ"מ לא צ"ע כ"כ אבל לרשב"א קשי' טובא וצל"ע. ובישוב הדבר נ"ל דגם אם על מה שנהנה בשעה שתקע לא נמלט במה שנאמר שלא יצא עכ"פ מכאן ולהלאה לא יתהנה ממה שתקע בשל קדשים או של ע"ז והרי נהנה עדיין שאינו צריך לתקוע שנית ועומד בהנאה ממה שעשה מעשה ותקע בשופר של איסור הנאה לכן אנו אומרי' שלא יצא וצריך לתקוע שנית ומכאן ולהבא אינו כהנה ממה שתקע אבל מהעבירה לא ניצול ודמיון לזה מ"ש הטור או"ח סי' תמ"ו מאמרו ר"י במוצא חמץ בפסח שצריך לבערו כדי שלא יעבור במזיד ועיין ב"י שכתב מ"ש שלא יעבור במזיד היינו כיון שכבר עבר ועדיין עומד באיסור זה מה נתחדש מעתה ולכן כתב שעד עתה הי' שוגג ומעתה יהי' מזיד עיי"ש היטב וכן י"ל כאן שנצול אותו שלא יהנה מעתה הגם שהנאה מושכת היא מזמן שתקע ועדיין הנאה זו עומדת וקיימת ולא נתחדש הנאה חדשה אלא כיון שע"ע הי' שוגג ולא ידע דשל קדשים הוא וכשנתוודע לו אם נאמר שיצא הנאתו מזיד לכן אמרינן שלא יצא כדי להצילו מהנאה במזיד שמזיד הוא שבידו לתקוע שנית ותקיעה ראשונה על מגן הי' ולא נהנה וא"ש, וכ"ז בשוגג אבל כשתחלה מזיד הוא א"כ כשנאמר שיצא לא נתחדש הנאה ואיסורי שכבר עבר ונהנה במזיד ולכן באמת יצא והא"ש דמחלק ר"י דווקא בין בעושה לשלמים ובשוגג אבל במזיד יצא ומיושב קושי' תוס' ועיין, וא"ש דבשופר של ע"ז ר"י במזיד איירי דבאמת משמעות לא יתקע היינו שיודע שהוא ע"ז ועלה קאי סיפא אם תקע רק בשופר של עולה לא יתקע צריך לדחק סיפא לאו ארישא קאי כמ"ש תוס' אבל בשופר של ע"ז אתי כפשוטו ואם תקע ארישא במזיד ושפיר אמר יצא וכהנ"ל ומיושב הגירסא רב יודא כנ"ל ועיין היטב. ובזה י"ל ע"ד פלפול הא דהקשה רבא לר"י אימתי מעל וכו' וצ"ל איך ר"י לא ידע זה, אבל י"ל דלפמ"ש דלא אמרינן לא יצא רק כדי שלא יהנה מכאן ולהלאה אבל בעולה שכבר יצאה לחולין א"כ הנאה מעתה בהיתר שכבר מחולל ועומד ומהנאה דעברה בלא"ה לא ניצל אותו ויצא אלא דכל סברת רשב"א יבמות לא צריך רק אי ל"ל מהב"ע, אבל למ"ד מהב"ע לא יצא ולשיטו' אפי' מדאוריי' א"כ פשוט לא יצא כיון שעשה עבירה ועשה מצוה ולא צריך לומר כדי להציל מעבירה רק כיון שמהב"ע הוא לא יצא כמו לולב הגזול וכדומה, והא"ש דר"י דס"ל בגיטין פ' הנזקין גבי חטאת גזולה דמהב"ע ולא יצא א"כ הא דכאן דלא יצא רק להצילו מעבירה ושפיר בעולה יצא כמ"ש, אבל רבא לשיטתו דס"ל בר"פ לולב הגזול מהב"ע עכ"פ ביט"ר לא יצא א"כ לדידי' ל"צ לכל דברי הרשב"א הנ"ל אלא דאם הי' יוצא לחולין קודם שתקע לא הי' מהב"ע כלל דעבירה כבר עברה עיין תוס' ר"פ לולב הגזול שיטת ר"ת שם אבל כיון שמעל בתקיעה הוי מהב"ע ולא יצא הגם שלא פעלנו כלום ככל מהב"ע לא יצא ושפיר מקשה אימת מעל כנ"ל ע"ד פלפול ועיין. והנה שיטת הרז"ה בר"ה במודר הנאה משופר מותר לתקוע בו של מצוה היינו בשופר דתורה הוא אבל לא בחצוצורת בתעני' וס"ל להר"ן טעמו משום דדרבנן הוא ויצא והקשה גם בשל ר"ה איכא תקיעות דרבנן ובשעה"מ הקשה דהרז"ה סתר עצמו דבפ' לולב הגזול ס"ל דביט"ש ג"כ יצא, ולולי דעת הר"ן בכוונת הרז"ה הי' נ"ל שלא התכוון מעולם לחלק בין דאורייתא לדרבנן ומ"ש דשופר של מצוה דתורה היא גם דרבנן חיובא ומצוה כמו של דאוריי' ולרמב"ם בלא תסור ומה שכתב בחצוצרו' של תענית אסור נ"ל עפ"י שהבאתי לעיל שמסביר הרשב"א הגם שיש לו הנאה שכר עוה"ז ועוה"ב היא הנאה שבאה אח"כ והסברנו שבלא"ה צריך לעשות גם כשלא הי' לו שכר והנה על כל צרה שלא תבא מתעני' ומריעי' כדי לבטל הגזירה ומתחלה קבלו וקבעו התעניתי' ולתקוע כדי לבטל גזירה רעה ר"ל ובטוחי' שעי"ז יתבטל ותחלת המעשה רק להנאת הגופני' משום הצרה שהיא לפניו בוודאי אין לך הנאה גדולה מזו כי כל עיקרו לכך עושה ואסור אבל בכל מצות אפי' של דרבנן לאו להנות ניתנו כנ"ל והוא נכון מאוד. והנה הרמב"ם בהלכת שופר [פ"א ה"ג] כתב דתוקעי' בשופר של עולה ושלמים דקול מראה וריח אין בו משום מעילה ואח"כ כתב וא"ת הרי נהנה בו מצות לאו להנות ניתנו, וכבר טרחו בו קמאי דקמאי ליישב דבריו דמכיון דאין בו משום מעילה ל"צ ללאו להנות ניתנו וקשי' הסוגי' ודברי עצמו מה צריך ללאו להנות ניתנו ואם לאו להנות ניתנו ל"צ לקול מראה וריח וכו' ונ"ל דס"ל ככל בו שמביא בש"ע או"ח סי' תקפ"ו דמודר הנאה משופר לא יתקע בעצמו שנהנה ממנו, ולכן לא די במה שמצות לאו להנות ניתנו וכבר העירו אחרונים מזה אלא שעדיין לא הועילו כלום, אבל י"ל שס"ל לרמב"ם