כתב סופר גיטין חולין קנב

הנאה מחבירו למה מותר לתקוע הלא אפשר באחר, נ"ל דווקא בתשמיש דאיכא הנאה רק שס"ל לרשב"א דמותר כיון שאינו מכווין להנאה רק למצוה ובע"כ באה ההנאה אבל כשאפשר באחר ועושה מצוה באשה זו דווקא שאסר הנאה ממנה נראה שמתהנה בגוף זה ומוצא קורת רוח באשה זו ולכן אסור משא"כ בשופר דליכא הנאה מותר הגם שאפשר באחר כנ"ל שוב ראיתי באבני מלואים שנחית לתרץ כזה אבל לא ביאר יפה ומ"ש נכון והתני' תקע לא יצא, הקשה תוס' הא יוכל להקשו' ממתני' דשל אשירה פסול, ונתקשה מהרמ"ל בסוכה פ' לולב וכן בספר כפות תמרים למה הקשה תוס' כן מיד כשמקשה שופר של עכו"ם לא יתקע בו וכו' הי' לי' לאקשוי' ממתני' וע"ז לא שייך תירץ תוס' כמובן ומ"ש מהרמ"ל דזה מימרא דרבא עצמו ומקשה מרבא אדרבא לא משמע כן דהו"ל לומר והא רבא הוא דאמר ובכ"פ נדחק ג"כ, ולפע"ד ליישב הנה תוס' פ' לולב הגזול גבי אתרוג של ערלה דפליגי אי משום היתר הנאה או משום היתר אכילה הקשה ל"ל לש"ס לאוקמי בלולב באשירה דמשה ומשום כתותי מכתת שעור' הול"ל משום שאין בו דין ממון ובלולב דליכא אכילה לכ"ע צריך דין ממון ותירץ דרצה לומר דמתני' גם ביו"ט שני עיי"ש ולפ"ז י"ל דכאן לא הקשה ממתני' דסוכה די"ל משום דאין לו דין ממון וביו"ט ראשון דווקא, ולכן הקשה מברייתא דקתני שופר ולולב וכשמתרץ על שופר אם תקע יצא מקשה מלולב וא"ת בלולב דיעבד לא יצא דאין לו דין ממון א"כ דומה לזה בשופר לא יתקע דיעבד וע"כ משום מצוה להנות ניתנו דבשופר לא צריך דין ממון דל"צ לכם ומקשה שפיר ולכן לא הי' קשה לתוס' מתחילה, אבל כשדחה לי' אם נטל יצא שפיר הי' יוכל להקשו' ביותר ממתני' דאשירה דאין לומר ביו"ט ראשון ומשום דין ממון והא דאמר נטל יצא ביוט"ש דהא דומי' דשופר איירי ברייתא ובשופר ליכא חילוק בין ראשון לשני ומיירי גם ביוט"ר וכן בלולב ובשני יצא דיעבד וקשי' ממתני' הנ"ל ומקשה תוס' שפיר, אבל בקושי' ראשונה ל"ק די"ל מתני' ביט"ר ומשום דמיון עיר הנדחת הלא עד דלא ידע' מכתותי מכתת שעור' גם בעיר הנדחת ליכא טעם רק משום איסור הנאה או משום להנות ניתנו או משום דין ממון וביט"ר וא"ש עיין וק"ל. והנה שיטת תוס' דבשל נכרי גם קודם ביטול יוצא בו רק לכתחלה לא צ"ל משום דמיאוס וכן לר"ת אחר שביטל, וצ"ל מ"ש תוס' בשיטת ר"ת דמה דינו לענין כיסוי דליכא משום מיאוס גם לשיטה ראשונה שייך זה ואין לו שייכות לדר"ת ונ"ל דס"ל לתוס' בוודאי י"ל גם בכיסוי שייך מיאוס והא דמכסי' לכתחלה בשל עיר הנדחת דשל עיר הנדחת לא מאיס כ"כ כמ"ש הת"ח כיון שרק יושבי' עע"ז ולא בדבר עצמו, אבל לר"ת דס"ל גם כשכבר ביטל מ"מ מאיס ס"ל לתוס' דעפר עיר הנדחת לא עדיף מע"ז דכבר ביטל וכי כן למה מכסי' בו לכן הוצרך לומר בכיסוי ליכא מיאוס כלל ובאמת גם בשל ע"ז שביטל מכסי' דליכא במצוה זו משום מיאוס כנ"ל, ותלמיד א' אמר די"ל בשיטה ראשונה דלכן קודם ביטול אסור לצאת ולתקוע דלמא מגבהה ע"מ לזכות וזכה בו כבש"ס ע"ז [מ"ב א'] וזה לא שייך בעיר הנדחת משא"כ לר"ת ע"כ צ"ל משום דמאיס גם זה נכון ועיין. והנה מסקנת תוס' דבר"ה כ"ח הגירסא אמר רבא דאל"ה קשי' דר"י אדר"י, והרי"ף גרס שם אמר רב יודא וקשי' כהנ"ל, ובהרז"ה בר"ה כתב דרבא לר"י אמר אלא אחד זה ואחד זה יצא היינו דר"י כך אמר עיי"ש, ולפע"ד נראה ליישב גירסת הרי"ף בשניישב קושי' תוס' דר"י ע"כ בשוגג איירי דאין מעילה במזיד למה לא מחלק בעולה עצמו בין שוגג למזיד, ונ"ל הנה בטעמא דאם מצות להנות ניתנו לא יצא כתב הרמב"ן ביבמות ומביאו הרשב"א שם ג"כ דאם נאמר יצא יעשה איסור ואם נאמר לא יצא לא נהנה לכן אמרינן לא יצא ע"כ, ועדיין צריך הסבר אטו בידינו לומר לא יצא כדי להציל אותו מאיסור אם יצא באמת, וראיתי בטורי אבן בר"ה שכתב מדנפשי' סברא הנ"ל וכתב דכי כן הוי מצוה הבאה בעבירה ולכ"ע אפי' מאן דס"ל יצא או לשיטת תוס' בפ' לולב הגזול דמהב"ע רק מדרבנן לא יצא, בזה מדאורייתא לא יצא דבגזל לולב כבר עבר עבירה ועושה מצוה אח"כ, אבל כאן המצוה גורם עבירה שנהנה ע"י מצוה ומצוה כזו שגורמת עבירה לכ"ע לא יצא ואפי' מדאוריי' אלו דבריו והאריך עוד בזה עיין עליו כי דבריו קלורין לעיניי' בענין זה, ולדידי צ"ע עדיין מה פעלנו שלא יצא עדיין העבירה במקומה עומדת כיון שבשעה שתקע סבור הוא שיצא בו ואם באמת לא יצא מ"מ הוא נהנה בטעות שסבור שיצא וא"כ עדיין לא ניצול מעבירה שעבר ונהנה בו בשעת מעשה ולמה נאמר שלא יצא ולדברי רשב"א שלא נחית מצד מצוה הב"ע בוודאי קשה, וגם לדברי