כתב סופר גיטין חולין קנא

שרק יושבי' עבדו ע"ז, ובאמת בריטב"א נראה דגם בשב עיר הנדחת איכא מיאוס רק דלא חששו למיאוס רק בלולב ושופר שבאי' לרצות ונ"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ דגם בעיר הנדחת שייך מיאוס ובמצות כיסוי איכא משום מיאוס רק באפר שנשרף שכבר נשתנה מכמות שהיה ופנים חדשות באו לכאן הגם שמ"מ אפרה אסור משום לא ידבק בידך מאומה, אבל מיאוס ליכא כיון שנשתנה מכמות שהי' בשעה שעבדו יושבי' ע"ז וכמו שמצינו בצמר וטווה כשר לציצי' חיטי' וטחנה וכדומה וכי כן בעפר עיר הנדחת שלא נשתנה שייך מאוס לולי שלא נאסר' ולא נמאסה מעולם כיון שמחוסר תלישה ולא מאס רק בתלוש ולא במחובר כנ"ל ומעתה א"ש דכתב הרמב"ם מכסין בעפר לרבותא דמכסים באפר ליכא רבותא כ"כ דמשום דאסור בהנאה כבר כתב בדוכתי טובא דמצות לאו להנות ניתנו, אבל יש עדיין לכתחלה משום מיאוס רק אפר שריפה נשתנה אבל עפר שלא נשתנה איכא רבותא מ"מ מכסים וע"כ משום דמחוסר תלישה לא הי' בכלל עור הנדחת וא"ש מ"ש הל"מ ומיושב הרמב"ם, ולפ"ז אפר שריפה שהי' בשעת שעבדו ע"ז ולא נשתנה אח"כ באמת אסור לכתחלה משום מיאוס כנ"ל ועיין וק"ל ועיי' תוס' לקמן ק"מ ע"א ד"ה למעוטי ציפרי עיר הנדחת ובמהרש"א שם ועיין רמב"ם פ"א דאיסורי מזבח הלכה ט' ובמל"מ שם. ורבא אמר מצות לאו להנות ניתנו פי' רש"י דלא להנות ניתנו אלא גזירת המלך היא עליהם ובר"ה כ"ח פי' רש"י דלעול ניתנו, וריטב"א בסוכה פ' לולב הגזול המכונה רשב"א הקשה הלא איכא שכר בעוה"ז ובעוה"ב ותירץ כי זה רק גרם הנאה ושרי כיון שמגוף הדבר אינו נהנה כמו מודר מן המעין טובל בו בימות הגשמים הגם שמכשירתו לכמה דברים וכן בחליצה הגם שמתירה להנשא כיון שהנאה באה אח"כ, ואאמ"ו זצ"ל הסביר עוד כיון שבלאו שכר מצוה הי' צריכי' אנו לעשותו ועיקר שלא נעשה ע"מ לקבל פרס ולכן ל"ק משכרו לעשו' עמו ביי"נ ששכרו אסור הגם שמגוף הדבר אינו כהנה כיון שלולי השכר לא הי' עושה, וי"כ עוד שכל שעשה ע"מ השכר שכרו מתמעט אינו דומה עושה ע"מ לקבל פרס לעושה שלא ע"מ לקבל פרס והנאה ממעט השכר וא"ש. והנה לפ"ז במכשירי אוכל כגון שחיטה שאם אינו רוצה לאכול לא צריך לשחוט ושוחט רק כיון שרוצה לאכול הוי הנאה וכי כן לכאורה הי' אסור לשחוט לכתחלה כדי לכסות בעפר עיר הנדחת כיון שאם אין לו מה לכסות אסור לשחוט כמבואר ואם שוחט ע"מ לכסות בעפר עיר הנדחת נהנה מקרי רק אם כבר שחט שוב המצוה מוטלת עליו ואם לא יכסה יעבור על עשה ולעול מוטלת עליו מותר לכסות בו לכתחלה אבל לא ישחוט ע"מ לכסות בזה כן הדין וא"ש דאסור לשחוט בסכין של ע"ז וכבר העיר הפלתי דנאמר מצות לאו להנות ניתנו ולהנ"ל ליתא וכן בהזאה אם טבילה בזמנה לאו מצוה רק כשרוצה לאכול טהרו' חייב להזות ותליא ברצונו ואסור והא דאמר רבא מזין עליו ס"ל טבילה בזמנה מצוה כצ"ל ועיי' באבני מלואי' סי' כ"ח שהתעורר בזה אבל מ"ש הוא נכון לדברי ריטב"א הנ"ל אבל לרשב"א ביבמות שיטה אחרת דכתב דמותר לחלוץ ולטבול הגם שמרוויח הלא הרווחה הוא ג"כ משום מצות ה' שאסור לאשה לישא בלא חליצה וכן לאכול טהרות בלא הזאה וטבילה ולולי שרוצה לקיים רצון ה' לא הי' צריך לכל זה והדרינן מצוה לאו להנות ניתנו עיי"ש ולפ"ז גם במכשירי דבר כגון שחיטה וכדומה מותר הגם שברצונו עושה מ"מ הכל ע"פ ה' ולולי ה' ציוה לא הי' נהנה מן הסכין של ע"ז וכן מותר לשחוט ע"מ לכסות בעפר עיר הנדחת וכן הזאה וטבילה למ"ד לאו מצוה וכדומה כנ"ל ועיי' בכ"ז. וי"ל עפ"ז מה דהקשה השעה"מ על הרשב"א נדרים דס"ל הנאה שבאה עם המצוה מותר ולכן לא תירץ באוסר הנאת תשמיש כר"ן ומאי יענה לנודר מן המעיי' טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים ולא בימות החמה וכן בהזאה ומאי מזיק הנא' שע"י המצוה עיי"ש, ולהנ"ל א"ש די"ל דווקא באוסר הנאת האשה עליו שמחויב ע"כ דידי' לקיים מצות עונה ותחלתו שמשמש עמה שלא לרצונו ורחמנא אונסו הגם שממילא יתהנה גופו הנאה בע"כ הוא לא שמי' הנאה. אבל בטבילה והזאה י"ל ס"ל לרבא טבילה והזאה בזמנה לאו מצוה (ומש"ס ביצה סוגי' דטבילת כלים לא מוכח כמאן ס"ל) וכיון שמרצונו עושה רק בימות הגשמים מותר מ"מ כמ"ש כיון שגם זה אינו עושה רק כיון שאסור לאכול בקדשי' וטהרות לולי הזאה וטבילה, אבל עכ"פ הנאה שבאה עמה לאו בעל כרחו דידי' באה רק ברצון באה לו ולכן אסור כנ"ל ליישב ועיין. ומ"ש רשב"א עוד שם דמשום מצות פ"ו כיון שאפשר באחר אסור ושעה"מ הקשה א"כ במודר