כתב סופר גיטין חולין קמח

ונראה ולכ"ע פסול, ונלפע"ד דל"ק דצ"ל מנ"ל להוכיח מידי מדם הפר ושעיר דלמא כך גזירת הכתוב וכך מצותו שיקח מדם הפר ושעיר שמעורבי' ובטל דם השעיר בפר כך הכשר המצוה, אלא דפשוט דעיקר הילפותא מדקרי לי' דם השעיר והלא כבר בטל ואין שם דם השעיר עליו וע"כ דלא בטל, ולפ"ז ל"ק דנילף מדם הפר דקמא קמא בטל הכא חוזר וניעור אח"כ ושם דם הפר חוזר וניעור מאחר שנתרבה אח"כ ושפיר קרי לי' ולקח מדם הפר והזה כיון שלבסוף דם הפר קרו לי' ואי משום דכבר נתבטל ונדחה מה דיחוי שייך כאן כך ציותה התורה שיזרוק מדם הפר כזה שנתבטל וחוזר ונתרבה וחזר שמו עליו ושפיר קרו לי' לבסוף דם הפר כיון ששמו חוזר לו שם עצם דם הפר ומן המצוה לא נדחה כי כן מצותו לערבו ולזורקו אחר העירוב בדם השעיר, וענין דיחוי זה נאמר רק בדם שנתערב במים במקרה כיון שנתבטל פקע שם קדשים מיני' שוב לא ראוי לזריקה כשחוזר וניעור משא"כ בכאן מ"ל אפי' מאן דל"ל חוזר וניעור באיסורי' דוודאי ב"ע מודי' כשמתרבה אח"כ שמצא מין את מינו וניעור ונתחזק ושמו ועצמיותו הדר רק דל"ל שאסורו חוזר כיון שכבר פרח איסורו ונתבטל ברובו שוב לא תהדר אבל בדם הפר שאין אנו דנין רק על שתהדר שמו דם הפר ושם עצמיו' בוודאי הדר ומקרי אח"כ דם הפר ודיחוי לא שייך כמ"ש והבן זה ונכון הוא, ר"י אומר אין דם מבטל וכו' טעמו דר"י דמב"מ לא בטל וכן ס"ל בדם קדשים. מכאן צ"ע על הרמב"ן בע"ז ע"ג ע"ב שכתב דלהכי מייתי ש"ס תני' כוותי' דרב ושמואל והלא פלוגתא דר"י ורבנן הוא דמר"י לא נשמע רק בקדשים דחמירא וכן בטומאה משא"כ בשאר איסורי', וצ"ע הלא כאן ג"כ ס"ל מב"מ לא בטל, ואם נדחק דמצוה שאני, עדיין צ"ע הלא ר"י ס"ל בסוגי' דטיפת חלב דמב"מ לא בטל ויש לדחוק די"ל איסורי הנאה שאני דחמירי, כי כן מ"ש הרמב"ן עוד שם דהא דקאמר ס"ס בחולין ק' ע"א מכדי רב כר"י ס"ל דמב"מ לא בטל היינו לבתר דמייתי ברייתא ע"כ ר"י היא היינו כיון דרב לאו באיסורי הנאה איירי, אבל עכ"פ הי' לו לומר דר"י ס"ל דווקא בקדשי' ואיסורי הנאה וטומאה וצ"ע. ועל קושי' רמב"ן למה מייתי ברייתא הלא פלוגתא ישנה דר"י ורבנן הוא, י"ל הנה רב ושמואל אמרו כל איסורי' שבתורה י"ל דדייקו שבתורה ולא אמרו סתם כל איסורי' מב"מ במשהו וכו' מזה נראה כשיטת תוס' לקמן צ"ט ע"ב שאני ציר דזיע' בעלמא דבדרבנן ר"י מודה דבטל ולכן אמרו כל איסורי' שבתורה היינו שמדאורייתא ננהו לאפוקי איסורי דרבנן בטל במב"מ, והנה ר"י דס"ל מב"מ לא בטל לא מוכח אי דווקא בדאורייתא או גם בדרבנן והא דמוכרחי' לתרץ שאני ציר יש פירש אחר דווקא ציר דזיכ' הוא ואין בו ממש כן מפרש הריטב"א, וכן י"ל ג"כ הא דידי' כמ"ש תוס' שם ולכן מייתי מברייתא דקתני שם כי הך לישנא כל איסורי' שבתורה במינו במשהו נראה בפירוש כדס"ל לרב ושמואל בדאוריי' במשהו אבל בדרבנן ברובא כנ"ל וק"ל. ע"ב תנן התם דם שנתערב במים וכו' נתערב בדם בהמה או בדם החיה וכו' תוס' בזבחים הקשה איך יזרוק הלא היין או דם החולין מקריב עמו והגם שרואי' כאלו הוא מים מ"מ לאו מים ממש הוא ותירץ דמותר להקריב כיון שמכווין להקרבת קדשים עיי"ש מ"ש עוד, ולפע"ד צריך לעיין איך יעלה על המזבח דם חולין הלא כתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל וקאמר לקמן ר"פ גיד הנשה דהא דמקריבי' חלב ודם מצותו בכך שאני ופי' רש"י זה עיקר הקרבן אבל דם בהמה חולין ושר חיה איך יביא ע"ג המזבח מן המשקה ישראל ואיך יאכל המזבח דבר האסור וגם במידי דלאו קדשים ולאו במצות הקרבה הוא יש בו משום מן המשקה כדהתם בר"פ גה"נ דגיד אי אין בגידי' בנ"ט אין בו קדושה וגם אינו בהקרבה רק שאינו חולצו כי יש בו משום מן המשקה ישראל וכן בזה וצ"ע, וצ"ל כיון שעיקר מצותו בדם ובקדשים ע"כ התורה התירה גם בדם חולין שוב אין בו מן המשקה ואפי' לרבנן דרבי דס"ל דגיד בכלל מן המשקה לישראל מ"מ בדם מודים כיון שדם בהמת קדשים מותר גם דם חולין מותר למזבח כן י"ל אבל בחיה קשה לומר כן שדם חיה לא הותר דליכא בקדשים וצ"ל מ"מ איסור דם בחיה ובהמה שוה והותר למזבח, ולפ"ז א"ש מה דנקט בדם בהמה או בדם חיה מאי רבותא בחי' יותר מבהמה ואטו כי רוכלא ליחשב הדמי' ובאמת במתני' כאן צ"ל זה ג"כ וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דיש לפרש חיה היינו שכבר כיסה מקצת דם חי' ולר"י סגי במקצת דמו ולשיטות דר"י מפרש דברי חכמים במתני' ושוב נתערב דם עוף בדם חיה הנשאר וקמ"ל דבטל בו הגם שדם החיה חייב