כתב סופר גיטין חולין קמו

והרא"ש כתב עוד דווקא כשרוצה האב למול בעצמו אז חייב החוטפו משא"כ כשכובד לאחר לא זכה במצוה ע"י דבורו, ומזה הוציא הש"ך דאין לכבד לאחר למול, ועיין תבואות שור סי' כ"ח שתמה מנ"ל לש"ך הא, ויפה כתב הקצה"ח כיון ששלוחו כמותו ויש למשלח מצוה ע"י שלוחו ואם בא אחר וחטף ממנו הוי כמו שחוטף המצוה ממנו וע"כ דליתא בשליחו' עיי"ש, אלא טעמא בעי למה אינו בשליחו' מ"ש מכל המצות שבתורה דשלוחו של אדם כמותו והקצה"ח האריך להוכיח, ועיין בתשוב' מחנה אפרים שכתב כיון שאם לא ימול האב החיוב מוטל על כל ישראל כי כן א"א בשליחו' דמה שעושה השליח עושה מה שמוטל עליו וא"א לאב לצוות לאחר כיון שמוטל על כל ישראל כולם שווי' ואין בכחו לומר לזה איני מצוה ויהי' עומד במקומו עי"ש. ולי נראה דלכך מילה ליתא בשליחות לגבי אב ע"פ המבואר בדחז"ל ובספרים דמצוה זו על האב להקריב בנו לה' כמו אברהם ליצחק בנו ובן שמונת ימים ימול, ורחמי אב על בנו, אבל לא יחוס עליו להכניסו בבריתו של אאע"ה ובן מובא בש"ע הלכ' מילה דסנדק במקום מזבח והטפת דם ברית במקום זריקת דם וכדומה והנה ביותר יקשה על האב המל בעצמו מאם יצוה על אחר לעשות המעשה ביותר יחם לבבו אם יגש למול בעצמו ולחתך בשר בנו הרך ועיי' וכך ציוה ה' ולכן בעשותו ע"י שליח אם שלוחו כמותו בכ"מ מ"מ בזה א"א שיחשוב כמו שעשאו בעצמו דאין זה אותו מעשה כמובן ולכן שפיר כתב הא"ז שמובא בד"מ דלא יתן לאחר למול מטעם הנ"ל כנ"ל נכון. ולפ"ז בקנין כספו שאדון מחויב למולו יוכל לצוות לאחר דבזה לא שייך טעם שכתבתי, ובדרוש אגדה אמרתי ליישב בפ' לך דכתיב ואברהם בן וכו' בהמולו בשר ערלתו וישמעאל בנו וכו' בהמולו וכו' וכל אנשי ביתו וכו' נמולו אתו עיין רמב"ן דמשמע דהם נמולו ע"י אחר, ולהנ"ל א"ש דעצמו ובנו לא יוכל לעשות שליח, אבל אלו אנשי ביתו ומקנת כספו הי' אפשר ע"י שליח לכן כתיב נמולו אתו ע"י אחר כנ"ל וק"ל. והנה הרי"ף בב"ק כתב דיש גאונים דס"ל דהך דר"ת קנסא הוא ולא ילפינן מיני' במק"א וליתא דא"כ איך יליף רב מיני' וע"כ דדינא הוא עיי"ש וכבר תמה הש"ך ח"מ סי' שפ"א ומל"מ הלא רב ס"ל קנסא מקנסא ילפי' עיי"ש, וכבר הארכתי בישובו בסוגי' היזק שאינו ניכר ע"ד נכון, וכעת נ"ל עוד הנה ידוע שיטת הראב"ד בסוגי' הנ"ל דהיכי העושה לטובתו לא קנסו חכמים וסברתו דאינו מכווין להזיק לחבירו רק להנאת עצמו מכווין ולא קנסו עיי"ש, והנה אם הא דר"ג קנסא הוא י"ל כיון שאינו מכווין להרע לחבירו רק רוצה וחפץ במצוה וכוונתו לש"ש אין לקונסו בדמים, והא דחייבו ר"ג היינו עפמ"ש היש"ש ומביאו בש"ך ח"מ דלשיטות דאם עונה אמן א"צ לשלם וע"כ הא דר"ג דדחפו שלא יאמר אמן או בירך בלחש כדי שלא יענה אמן עיי"ש, וכי כן אנו רואי' שמכווין להפסיד חבירו מה שאין לו בו תועלת דהא יוכל לברך בקול כדי שיענה אמן וגם אם אמן לא גדול כ"כ כמברך עכ"פ יהי' לו מה שאפשר וע"כ דרוצה להזיק לחבירו ולרע מכווין ושפיר קנסו ר"ג וכי כן היכי דלא שייך זה היכי דליכא ברכה כגון הא דב"ק הרג שורו קיצץ נטיעותיו אין לקנסו כי לש"ש נתכווין ולא להרע לבעלי' ואיכא סברא יותר לפוטרו מהא דראב"ד דבדבר רשות איירי משא"כ כאן כוונתו לש"ש, ומנ"ל לקנוס בכהאי ע"כ מדחייב רב ויליף משם דס"ל דינא הוא ולא קנסא והא"ש דברי רי"ף דכתב דאיך יליף רב מיני' לא משום קנסא מקנסא לא ילפינן אלא די"ל דאין כאן מקום לקנוס ולא דמי כלל לדר"ג כמ"ש וע"כ דינא הוא כנ"ל והוא נכון מאוד לפע"ד. אמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, ובש"ס סוכה ל"ג מסיק דספיקא הוא ולהחמיר צריך לכסות וכתבו הפוסקי' דא"צ לברך כמו בשוחט כוי ובפרי תואר כתב באם מיד כששחט בא רוח וכיסה הדם קודם שנפל לארץ כשנתגלה שוב צריך לכסות וודאי בברכה דהא נדחה מעיקרו וחזר ונראה אפי' גבי קדשים אין דיחוי עיי' בו ולפע"ד יש להקשות א"כ למה דחק ש"ס סוכה הנ"ל במתני' דכסהו הרוח חייב היינו מספק י"ל ביותר מתני' כסהו הרוח מיד כששחט והוי דיחוי מעיקרא וכהנ"ל וצע"ק. והנה הרא"ש בשם בה"ג דמכסה ומברך אח"כ ורוב הפוסקים לא ס"ל כן אלא מברך עובר לעשיתן ואם לא ברך עובר לעשייתו עיין ש"ך יו"ד סי' י"ט ס"ק ג' בשם א"ז דיברך אח"כ וכן בכל המצות חוץ מברכת הנהנין דכבר נהנה ואסור להנות וכו' וכבר הגיע ברכה אחרונה וכיון דאדחי אדחי ע"כ, והנה מ"ש כיון שכבר הגיע ברכה אחרונה צריך הסבר, ונ"ל עפ"י המבואר או"ח סי' רפ"ו דאם יש לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של