כתב סופר גיטין חולין קמב

שמא יעבירנו והיינו ד"א ברה"ר, ושוב בתירץ כתב משום הוצאה והיינו מרשות היחיד לרה"ר כי כן הוא בכ"מ בש"ס וטעמא בעי, וגם הלא באמת לא מצינו משום שיוציא מרה"י לר"ה, עוד יש לדקדק בתוס' דבקושי' לא הזכיר כלל דמותר ביו"ט משום מתוך והקשה בפשיטות ביו"ט מותר דלא שייך זה ובתירץ האריך דביו"ט דאיכא מתוך דווקא בצורך קצת, וליישב הכל נ"ל הנה כבר חידש הגאון פלתי בספרו בינה לעתי' דהיינו בהגה שם משמו זצ"ל ד' אמות הלכתא גמירא וביו"ט ליכא ד"א ברשות הרבים, וכתב לפ"ז פשוט דביו"ט ליכא משום מעביר ד"א כיון שמותר ולכאורה ממ"ש תוס' כאן נראה דל"ל כן דהא תירץ דספק אשה אסור כמו בשבת, אבל נ"ל ע"פ מ"ש תוס' הא דלא גזרו משום מוציא מרה"י לרה"ר דאיכא היכר משא"כ בד"א עיין ר"פ לולב וערבה, והנה נראה דס"ל לתוס' דהגזירה לאו משום טעות בדין דא"כ גם במוציא מרה"י יש לגזור רק שידע שאסור אבל יהי' בהול ויעביר ד"א בלא דע' אבל במוציא מרה"י יזכור ע"י היכר ועיי' פ"י ריש מגילה גבי מגילה בשבת שכתב שי"ל שיטעה בדין שמותר ועיי"ש, ואומר בוודאי לא יטעה שהדין כן שמותר להוציא מהיכי תיתי יחדשו דינים ויתירו לעצמם במקום מצוה, אבל נ"ל ביו"ט שמותר להוציא באמת משום מתוך וכולם מוציא' בידים רק אנדרוגנס נאסר להוציא הגם שמחויב מספק מ"מ אולי אשה הוא אסור להוציא כמ"ש תוס' וכיון שרואה אנדרוגנס זה מי שמחויב במצוה יוציא מרה"י ויודע בנפשו שג"כ מחויב יחשוב ויטעה שג"כ מותר לו להוציא ולא יבין לחלק בין עצמו לכ"ע ולכן הי' לנו לגזור שיוציא היינו מרה"י לרה"ר הגם בשבת עצמו לא גזרינן משום שיוציא מרה"י כיון דאיכא היכר היינו משום שאין מקום לטעו' בדין שכ"ע אסור להוציא מרה"י אבל ביו"ט דכ"ע מותר משום מצוה ומתוך שפיר יש לגזור שאנדרוגנס יטעה בדינא ומעתה א"ש דתוס' בקושי' הקשה בפשיטות דבשבת הטעם משום שמא יעבירנו וזה לא שייך ביו"ט, כוונתו לאו משום מתוך רק דביו"ט ליכא שמא יעבירנו ד"א דמותר לגמרי ביו"ט, ותירץ דשייך נמי ביו"ט היינו הגזירה דאם אשה אסור להוציא לצרכה נקט הוצאה היינו מרה"י לרה"ר וזה אסור ביו"ט ושייך באנדרוגנס ושוב פלפל במתוך כי בהוצאה צריך למתוך ומיושבי' הדקדוקי' בתוס'. והא"ש דב"ק בב"ש איך תוקעין נגזור דל"ל מתוך דהא משום ד"א ליכא ומשום הוצאה מרה"י הלא איכא היכר וטעות דדינא ליכא ביו"ט דהא לדידי' כ"ע אין מוציאי' ביו"ט מרה"י לר"ה לצורך מצוה וליכא מקום לשום אדם לטעות וא"ש כמובן והוא נכון ויקר. דף פ"ה ע"א ור"מ אטו או"ב בקדשים מי לא נהג, צ"ל ועדיין בחולין הוא עיקרו כמ"ש תוס' לעיל פ' ד"ה קדשי' ועכ"פ נילף בקדשים באו"ב ולא בחולין ונ"ל ע"פ שהקשה תוס' למה לא נילף באו"ב גופי' דילפי' משור ושה דנוהג בקדשים הגם שהיא שחיטה ראוי ותירץ דהוי אמרינן דראשון קדשים דווקא, והנה כוונת קושי' תוס' דמאו"ב גופי' נילף דאפי' בחולין שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה דגם דבקדשי' איירי מ"מ איסור או"ב בחולין כתיב ודין איסור חולין אית לי' וכמ"ש תוס' לעיל פ' הנ"ל, ותירץ די"ל בראשון קדשים ובאמת זה דוחק דמשמעות הקרא בשני קדשים וכן מבואר בסוגי' לעיל פ' ועיין ראש יוסף כאן, ונ"ל דס"ל לתוס' אם לא נדע ומצינו בקדשים דשחיטה חוץ שמה שחיטה ומצינו בטבוח טובח דלא שמה שחיטה וכן מסתברא דלא שמה שחיטה מדמקשה בפשיטות מאי טעמא דר"מ קודם דידע משום קרא משום או"ב דמרבי' מוסור או שה הוי דחקינן דקאי על ראשון קדשים הגם שהוא דוחק חוץ ממשמעות הקרא מ"מ הוי דחקינן מקודם שנחדש שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ולכן צריך ילפותא דמצינו שמה שחיטה בשחיטה חוץ כנ"ל כוונת תוס' ולפ"ז י"ל דמאחר דמצינו בשחיטה חוץ שמה שחיטה רק איכא למדחי שאני קדשים דאיכא חומרא עכ"פ לא רחוק לומר גם בחולין שמה שחיטה כיון שכבר מצינו דבר זה בקדשים שוב ילפינן מאו"ב ומוקמי' קרא בשני קדשי' כי מה ומי ידחוק אותנו לומר בקדשים דווקא ולאוקמי קרא בראשון קודש ומוקמי' הקרא כפשוטו ושפיר ילפינן מיני' לחולין כי עיקר איסור או"ב בחולין, והא"ש דקאמר ש"ס ור"מ אטו או"ב בקדשי' לא נהוג היינו מדכתיב ושור או שה והוי אינו ראוי' כקושי' תוס' וכיון דכבר הביא משחיטה חוץ שוב ילפי' מא"ב בקדשים דגם בחולין שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וכהנ"ל כנ"ל ביאור נכון וק"ל. ור"ש אשר יאכל כתיב יש לעיין אי ח"ש מותר מן התורה א"כ יתקיי' בי' אשר יאכל ושחיטה התיר משום אמה"ח דהי' אסור משהו בלי גידין ועצמות משא"כ כששחט ונטרפה מותר משו' אמה"ח