כתב סופר גיטין חולין קמ

דאין זה בגדר התראת ספק כנ"ל וק"ל. דף פ"ג ע"א בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו וכו' ראיתי בחי' אאמ"ו זצ"ל שנתקשה למה לא חשב גם פורים שמצוה להרבות בבשר ועיי' מג"א סוף הלכות מגילה, [סי' תרצ"ו סקט"ו] וכתב אולי משום שהיו רגילי' בעגלי' בבנה ולא באם כדמשמע בב"מ ע"ח ע"ב וטעמא לא ידענא ע"כ וש"י וצ"ע. וכדברי ריה"ג בעיה"כ אף בגליל כתב תוס' הא דלא חשוב עריו"ט ראשון של חג משום דכ"ע טרידי בסוכה וכו' ועיי' תויו"ט שהקשה הלא בר"פ מקום שנהגו מבואר דבע"פ טרידי יותר ונהגו שלא לעשות מלאכה ולא כן נהגו בע"ס ופי' רש"י שם שטרידי בפסח וחמץ והנ"ל דבאמת בסוכות ג"כ טרידי ואפשר טרידי ביותר ומ"מ לא נהגו שלא לעשות מלאכה כיון דיש זמן כל היום לא חשו לאשתלי בעשיית סוכה ולולב, אבל בחמץ ופסח שזמנם בהול וקצוב שלא לעשות בע"פ קודם חצות אולי יעברו זמן ביעור ועשיית פסח ואחר חצות מדינא אסור כבתוס' בשם ירושלמי שם ולכן פנוי' אחר חצות להכין הרבה ליו"ט, אבל בע"ס טרודי' במצות סוכה ולולב ולא פנוי' להכין הרבה ליו"ט כנ"ל נכון. שוב ראיתי מ"ש צל"ח ר"פ מקום שנהגו בישוב קושי' הה"מ עיי"ש ודבריו נוטי' לדברי ע"ש. אמר ר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח, שיטת הרמב"ם אין לו ריוח היינו לא בסוף היום ויש לו ריוח היינו תחלת היום, וכבר הקשו עליו נהפוך הוא בסוף היום ישחוט למחר ועכ"פ אין סברא שישחוט ביותר היום משיש לו ריוח כל היום, ולפע"ד לפרש דברי ר"י ע"ד פירש רמב"ם אין לו ריוח היינו סוף היום אבל לא כטעמו של רמב"ם, ונ"ל ע"פ שפי' רש"י המוכר צריך להודיעו שמא כבר נשחטה, נראה דלכן צריך שיאמר לו המוכר שמא כשמוכר זו כבר נשחטה האחרת, והנה י"ל בוודאי הגם דשכיח שלוקחי' סמוך ליו"ט ומכ"ש בעיו"ט ששוחטי' לצורך יו"ט מ"מ לאו וודאי הוא רק קרוב הוא וגם הא רק ספק אולי כבר שחטה הראשון ואולי לא ועדיין מותר לשני לשחוט וכי כן יש להקל דהוי כעין ס"ס שמא לא לקחה הראשון לשחיטה ושמא עדיין לא שחטה גם אם לקחה לשחיטה. אלא דאם לוקח שני בסוף היום אמרינן קרוב לוודאי אם לקחה הראשון לשחיטה כבר שחטה ולא ימתין עד סוף היום עת ינטו צללי ערב, אבל כשלקחה בבוקר או באמצע יום ספיקא הוא והיינו דאמר ר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח היינו כשקונה סוף היום בוודאי לא ימתין הראשון כ"כ וכיון שקרוב שלצורך יו"ט קנאה לכן צריך שיאמר לו ואסור לו לשחוט, אבל ביש ריוח א"צ להודיעו כי איכא ספיקי טובא, ומודה ר"י במוכר את האם לחתן וכ"ו בידוע ששניהם שוחטי' ביום א' היינו שאז וודאי גמור ששני לקחו לשחיטה וליכא רק ספק אם קדם הראשון וחד ספיקא הוא צריך להודיע לשני ואז אסור לו לשחוט כנ"ל ועיי'. תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, והכה שיטות רוב הפוסקים דכל השנה א"צ לשאול אבל הרמב"ן ס"ל דבכל השנה צריך לשאול והקשה הרא"ש והרשב"א א"כ למה בד' פרקי' אמרו שהמוכר צריך להודיעו ולא הטילו על הלוקח שצריך לשאול ועוד הקשה רשב"א בנכרי דא"א לסמוך על הגדתו מאי איכא למימר וע"כ דאיכא ספיקי טובא ולכן א"צ לשאול כלל, ונ"ל ליישב קושי' מנכרי י"ל דבוודאי איכא ספיקי טובא מ"מ היכי דאיכא לברורי צריך לברר וצריך לשאול אבל בנכרי דלא מועיל הגדתו וא"א לברר סמכי' על הספיקו' טובא ומותר לקנו' ממנו כנ"ל פשוט. וקושי' אחרינא, למה בד' פרקים הטילו על המוכר ומי יחוש חוץ מלוקח ישאל כמו בכל השנה, ונ"ל דחכמים ראו והבינו כי יצאו כמה מכשולי' שימכרו אם ובתה ביום א' ואמרו בכל השנה שישאל הלוקח כי עליו מוטל להציל עצמו ומ"מ לא יצאנו החשש אולי ישכח הלוקח לשאול מ"מ יותר לא הי' ביכלתם לעשות, וביותר יזכור הלוקח ממוכר כי המכשיל ללוקח הוא שיעשה איסור, אבל בד' פרקי' אם יטילו על המוכר שיודיעו אם לא יודיעו יהי' המקח בטל כשנתוודע למוכר המוכר ביותר יזכור מלוקח כי חושש אולי יתוודע לו ויבטל מקחו, אבל ללוקח לא איכפת לפעמים כ"כ להציל עצמו מאיסור וביותר אדם בהול על ממונו וראו חכמים שטוב יותר להטיל על המוכר מעל לוקח, אבל בכל השנה גם אם יאמרו שהחיוב על המוכר להודיע מ"מ אם לא יודיעו לא יתבטל המקח כמבואר בר"ן כיון שאין לו טענה שבוודאי לקח לשחיטה רק בד' פרקי' ולכן אין המקח בטל וכי כן לא פעלו כלום כשיתקנו שהמוכר צריך לשאול מ"מ לא יהי' בו פסידא דממון רק המכשיל שמכשיל לחבירו ביותר יהי' זריז הלוקח לשאול כשיטיל עליו שלא יעשה