כתב סופר גיטין חולין קלט

כן נ"ל בהא פליגי אמוראי בשל נכרי וישראל עבר עליו אם הטילו איסור על החפץ ואסרוהו לכ"ע ככל דבר איסור או לא והיינו דפליגו בלשון אסור או מותר היינו החפץ אסור או לא, מאן דאמר מותר ס"ל מסברא כיון שהחפץ של נכרי לא הטילו חכמים איסור על חפץ של נכרי אבל לכ"ע גברא בוודאי קנסו שלא יהנה מחמץ שעשה בו עבירה ומה לי אם הוא של נכרי או של ישראל עכ"פ על דידי' אסרו דבר זה שעשה בו עבירה כנ"ל ושם בארה באר היטב לדינא עיי"ש, וכי כן אומר אני ג"כ בדין או"ב פשוט דהשוחט אסור לאכול ממנו אפי' בשל נכרי, אבל לאסור לכ"ע שחידשו אחרונים כמ"ש לעיל יש לצדד להקל בשל נכרי דיש לדמותו לפלוגתא דאמוראי בחמץ ובדרבנן אזלינן להקל כנ"ל ויש לעיין עוד לדינא וצ"ע. ועיין בפמ"ג סי' ט"ז בש"ד סק"ג ד"ה וראיתי] דמייתי מי שהקשה שתאסר או"ב משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו' וכתב כי לפמ"ש מהרי"ט דלכן השוחט בשבת ל"א כל מלתא כיון דבזמנא תלי' אסורא ולא בגופו כן י"ל באו"ב דביומא תלי' האיסור, ולפע"ד יש לפקפק דגבי או"ב מ"מ תלי' האיסור בגופו שהוא בנו של הנשחט ושאר בהמה שרי לשוחטו היום משא"כ בשבת לא תלי' רק ביומא שאסור בעשיית מלאכה ולאו מלאכת השחיטה דווקא אסור שנאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד וכו' דלא ציותה תורה שלא תעשה שחיטה זו רק כל מלאכה לא תעשה ביום זה כנ"ל ועיי', ומ"ש עוד דמדאיצטרך לאסור מחוסר זמן לגבוה ע"כ דלהדיוט שרי ולא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת וכו' וכדאמר ש"ס לקמן קט"ו ע"א לענין ל"ת כ"ת דליכא באו"ב דמאיצטרך לאסור לגבוה, נ"ל דיש לדחות די"ל דצריך לאסור לגבוה כגון בשחט קטן דלאו בר חיובא הוא ואי קטן לאו בני כוונה מ"מ בלא הביא סימני גדלו' וגם לא סימני סריס ונעשה גדול בחיוב לרוב שנותיו כמ"ש תוס' ב"ב ופשיטא דבר כוונה הוא קודם לזה, וצריך קרא לאסור בכה"ג מ"מ לגבוה משום מחוסר זמן אבל ש"ס הוכיח שפיר דאי אסור משום ל"ת כ"ת א"כ אפי' בקטן ונכרי תועבה הוא בב"ח ועיין רש"י לקמן ובאו"ב גם בשחט קטן תועבה הוא ומדאסור לגבוה ע"כ דלא אסור משום תועבה כנ"ל ועיין, וגם לא שייך כאן כללו של מהרי"ט דל"א כל מלתא וכו' לא מהני רק בשנאמר כן לא עשה איסור ועיין בחות דעת בסוף הספר שישב בזה מהא דהשוחט בשבת, וכאן לא שייך זה דהא אי נימא לא מהני הוא נוחר ומעקר ופטור משום או"ב וצ"ע. זריז ונשכר בטור [יו"ד סי' ט"ז] הביא הא על לקחו משני' ועיין בט"ז וש"ך שנתקשו דבש"ס קאי על א' וראיתי בחי' אאמ"ו זצ"ל דבר נכון שכתב די"ל הא דאמר ונשכר שאכל בשרא פשיטא ומזה הוכיח בה"ג דינו, אבל י"ל דה"א כיון שהפסיד לחבירו וקדמו ושחט בדין שיטול חבירו היום הבשר ויאכל ולמחר ישחט חבירו ויתן לו קמ"ל דנשכר דאוכל בשר היום ולא צריך ליתנו לחבירו, וטעמא בעי למה באמת ונ"ל דברייתא ס"ל דלא דנינן דינא דגרמי והלא זה רק גורם בעלמא ומ"מ רבותא איכא אבל להלכתא פסקינן דינא דגרמי לכן מייתי הטור רק בלקח משנים עכ"ד הק' וש"י. ע"ב אם כן לכתוב לא תשחטו וכו' עיי' תבואת שור סי' ט"ו שכתב דאפי' שנים שוחטי' מ"מ חייבין ולא אמרינן שנים ששחטו פטורי' כמו שנים שעשו מלאכה עיין בו, ועיין רמב"ם פ"ט מכלאים שכתב במנהיג בכלאים אפי' עשרה חייבין כראה דפשיטא לי' דווקא בשבת שנים פטורי' ולא בשאר איסורי', ועיין בסוף ספר מקור חיים על הלכות פסח בהגהותיו בהלכות שבת שחקר בשתי בהמות בעגלה א' אי נאמר שנים שעשו מלאכה וליכא שביתת בהמתו ג"כ מפשט פשיטא לי' דווקא באיסור סקילה דשבת אמרינן כן ובגוף חקירתו בשתי בהמות נ"ל דא"א דלפעמים אחת מושכת ואחת נסוג אחור ובהעלמת עין מעט א' עושה מלאכה וחייב וכבר הארכתי בזה בגליון ש"ע או"ח סלי עיי"ש. ממאי מדתנן הזורע כלאים אילימא בזאח"ז תנינא נזיר שהי' שותה יין כתב תוס' דאע"ג דכמה פעמים קתני בברייתא מאי דתני במתני' מ"מ הול"ל באותו הלשון, וצ"ע דלמא הך ברייתא דזורע כלאי' ס"ל התראת ספק לא שמה התראה והלא אל תשתה התראת ספק הוא, אבל מתני' אתי' כמ"ד התראת ספק שמה התראה ולכן לא אמר בלשון המתני', מזה נראה ראי' מוכרחת לסברת תוס' גיטין ר"פ השולח [ל"ג ל' ד"ה ומפקעינהו] דאל תשתה לא הוי התראת ספק כיון שעד עתה לא שאל גם עתה לא ישאל עיי"ש, ולכאורה ראי' תוס' מהא דאל תשתה ליכא ראי' דלמא מתני' דאל תשתה כתנא דהתראת ספק שמה התראה ולמ"ד לא שמה התראה באמת אין לוקין אבל מכאן איכא ראי' מוכרחת לסברא זו דאל"כ לא מקשה ש"ס מידי תנינא וע"כ דפשיטא לי'