כתב סופר גיטין חולין קלח

ותרע' הגם דכתב תוס' דלא אסקו אדעתי' שימצא ההורג היינו באם הפרישו העגל שלא ע"פ עדים אבל באופן שכתב הרמב"ם שם שבא תחלה ע"א ואמר שראהו, ושוב הכחישוהו העדים והפרישו עגל בוודאי סלקא אדעתי' שיבא ברגליו או יוזמו וקו"ח מה באשם תלוי דפליגו אמוראי וס"ל לרב בכריתות אם הפריש ע"פ עדים שתצא בעדר שבקל שיוזמו ומה התם לא הי' מי שאמר נגד עדים מכ"ש כאן שתחלה בא ע"א ואמר שראוהו רק אח"כ באו שנים מכחישי' ותורה האמינו שנים ביותר אבל מסקו אדעתי' ביותר שאולי יבואו עדים ויזימו אלו ויתקיימו דברי הע"א שאמר שראוהו וקו"ח מהתם ובאופן זה הגם שנאסר מ"מ תרעה בעדר הגם באשם תלוי לא פסקינן כן דגם בעדים לא תצא היינו כמפורש התם משום שלבו נוקפו גמר ומקדש וזה לא שייך כאן רק כתב תוס' דלא שכיח אבל באופן הנ"ל שכיח ושכיח ובהכי איירי מתני' דסוטה והא"ש דכתב רמב"ם תחלה דין דהוזמו העדים כגון שבא ע"א ובאו עדים והכחישוהו ושוב הוזמו דמותר בהנאה כיון דאסקו אדעתי' ושוב כתב נמצא ההורג קאי אלעיל דתחלה בא ע"א ושוב הוכחש והופרש עגל ושוב נמצא ההורג ולא הוזמו העדי' רק בא ברגליו וזה דין דמתני' תצא ותרע' בעדר והא דהקשה ש"ס כאן ממתני' דסוטה ולא משני מתני' בהכי איירי שהופרש ע"פ עדים וכהנ"ל י"ל לרב שם דס"ל בהופרש עדים גם באשם תלוי חכמים מודים לר"מ דתצא לחולין וע"כ מתני' שם שלא ע"פ עדים וע"ז קאי משא"כ בע"ע ועלה קאי שדין ע"ע משונה וע"כ בלא עדים שבזה משונה ע"ע מאשם תלוי ושפיר מקשה כאן וע"כ אינה משנה משא"כ להלכתא דפסק הרמב"ם באשם תלוי דאפילו בעדים לא תצא בעדר שפיר י"ל מתני' בעדים ועלה קאי משא"כ בע"ע ופסק הרמב"ם שפיר, והגם דר"י ס"ל שם דבאשם תלוי גם בעדי' לא תצא ומסקנת ש"ס דר"י אמר אינה משנה ולפמ"ש לשיטתו לא צ"ל כן ל"ק או דלא גרס הרמב"ם ר"י או דר"י דחק לי' לאוקמי מתניתין דווקא בעדים, אבל מדפסק ר' ינאי ור"ל שאסור מחיי' והעיד מברייתא כן ולכן פסק הרמב"ם דלא כר"י כמ"ש כ"מ שם וס"ל לרמב"ם א"כ אינה משנה הא ס"ל דנאסר וע"כ דס"ל לתרץ כהנ"ל כנ"ל והוא נכון מאוד בישוב רמב"ם הנ"ל ועיין היטב בכ"ז. לענין דינא תנן. עיין רשב"א שהקשה הכא רוב שוורים לרדי' ולא לשחיטה ותירץ דווקא שור דרב תבואו' בכח שור משא"כ בפרה, ותמיה לי הלא קתני שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון משמע דאיזה שלקח ראשון היינו גם אם לקח הראשון הבן ושני פרה מ"מ ישחוט הראשון והלא הבן הוא שור לחרישה ודוחק דבנה היינו עגל וצל"ע. ונשכר דקאכל בשרא מכאן הוציא הבה"ג דאסור באכילה ליומא ועיין תב"ש (סי' ט"ז אות י') האריך אם גם לאחרינא אסור ועיי' פמ"ג (סי' ט"ז בש"ד סק"ג ד"ה כתב מ"ש מבטל איסור לכתחלה לא אסר רק לדידי', ולפע"ד לחלק דמבטל איסור דתלי' בכוונה דהא מותר לבטל איסור כדי לשופכו ולאבדו אח"כ רק לבטל לאכול אסור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט וסי' פ"ג סי"ג] וכי כן אם מכווין לאכול לעצמו אסור לו או למי שביטל עבורו לאוכלו אבל למי שלא נתבטל בשבילו מותר דהא אין בגוף מעשה ביטול איסור רק משום שכיוון לאכול ממנו ולמי שנתכווין שיאכל אסור ולא לזולתו, משא"כ באיסור או"ב גם כששוחט וצריך לדם ולהשליך הבשר לאיבוד אסור משום או"ב וגוף מעשה שחיטה אסור ונעבדה בו עבירה לכן לכ"ע אסור כנ"ל ועיי'. ודע דמסופקני בשוחט בהמת נכרי או"ב אם אסור משום קנסא דבה"ג הנ"ל נימא של נכרי ולא קנסו, ומה שהבאנו לספק זה מהא דירושלמי פסחים פרק ב' הלכה ב' פליגי אמוראי בישראל שקיבל אחריות אחמצו של גוי אי אסור או לא ומפרש התם טעמא דמתיר חמצו של נכרי הוא וישראל הוא דעבר עליו והיינו של נכרי לא קנסו ועיין בחק יעקב [סי' או"ח סי' ת"מ סק"ד] שמביא פלוגתא זו ופשיטא לי' דבדרבנן יש לנו לפסוק להקל ועיין פמ"ג סי' הנ"ל, וכי כן באו"ב של נכרי ג"כ י"ל האי סברא בשל גוי לא קנסו חכמים או אולי י"ל שאני התם דלא מתהני ממעשיו מה שקיבל עליו אחריות לכן לא קנסו בשל נכרי משא"כ כאן קנסו כדי שלא יהנה ממעשיו דאיסור ששחט היתה כדי לאכול וצ"ע. והנה כבר כתבתי בסוגי' דהרהינו הנ"ל בדין דירושלמי הנ"ל והוא, דיש שני מיני קנסות בדרבנן יש שקנסו הגברא ויש שקנסו החפץ קנס גברא הוא במבטל לכתחלה שאסור לו לאכול והחפץ עצמו מותר וכן במבשל בשבת לדידי' לעולם אוסר ולאחרינא מותר עכ"פ למוצאי שבת וכדומה ועיין ש"ס מ"ק [י"ג א'] בשביעי' אי קנסו בנו אחריו עיי"ש ויש שקנסו החפץ שנעבדה בו עבירה וחמץ קנסו החפץ שאסור בשעבר עליו לכ"ע ועיין ר"ן פסחים במתני' חמצו של ישראל אחה"פ דמייתי ראי' מש"ס ריש חולין דגם לכ"ע אסור עיי"ש, וע"כ שהניחו איסור על החפץ, וכי