כתב סופר גיטין חולין קלז

השוחט לע"ז קשה שפיר כהנ"ל די"ל שחט שני לע"ז ושנים שוחטי' וצ"ע. והנה הש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק ל"ג כתב מתוספתא והג"א דבשנים אוחזין בסכין וא' מומר שחיטה כשירה דכיון דעכ"פ אחד כשר וסליק שחיטת הפסול ונשאר שחיטת הכשר, ודווקא בשוחט לשם פסול אז אסור לאו משום שחיטה פסולה רק משום ששחט לשם ע"ז ומשום תקרובות ע"ז עיי"ש ובט"ז סי' ד' סק"ד, וכי כן י"ל בר"י דאמר פעמי' שאפי' שחט שני לע"ז היינו כגון שנים שוחטין וא' שחט לע"ז וא' לשם כשר ומ"מ נאסרה בהמה משום תקרובות ע"ז ומ"מ לענין פסול מומר לא נפסל השחיטה ואינו נוחר ומעקר דהא שחט כשר ג"כ וי"ל שחיטת מומר זה נשאר שחיטת הכשר ולא אסור משום ע"ז ושפיר פליגו ר"ש ורבנן, ומיושב קושי' ראשונים הנ"ל עיין וק"ל. וצריכא קושי' תוס' על רש"י חמורה ועיי' חידושי אאמ"ו זצ"ל דבר נכון מבאר שיטת רש"י ומסולקי' קושי' תוס' ממילא עיי"ש ותמצא נחת. דף פ"ב ע"א עגלה ערופה אינה משנה, הקשה תוס' יאמר כתנאי כדאמר בכריתות דתנאי פליגי בהכי ונדחק, ונלפע"ד ליישב לפמ"ש תוס' קידושין נ"ז דהא דמשמע שם דיליף תנא דבריי' ציפורי מצורע מע"ע מכשיר ממכפר בחוץ ובכריתות נראה איפכא דילפי' ע"ע מצ"מ, ותירץ דתחלה ילפי' צ"מ מע"ע שיש בו איסור ואפי' במשולחת וע"כ מחיי' ושוב ילפי' ע"ע מיני' דג"כ אסור מחיי' עיי"ש, ולפ"ז אי לא ילפי' מכשיר ממכפר וצ"פ מותר מחיי' גם ע"ע דנאסר מחיי' לא ידענו והנה בקידושין שם מייתי הברייתא דשחט בלא עזוב וש"ת דמוכח דר"ש ס"ל צפורי מצורע אח"מ נאסר וכי כן א"א שסובר כתנא דבי ר"י דע"ע מחיי' נאסר דכיון דלא יליף מכשיר ממכפר א"כ מנ"ל דע"ע מחיי' נאסר ולכן לא יוכל לתרץ מתני' דהכא כהאי תנא דר"ש דמתני' ע"כ ל"ל כהאי תנא, אלא בלא מתני' דסוטה לא יוכל להקשות איך ר"ש ס"ל ע"ע מחיי' נאסר והלא ל"ל ממכשיר מכפר וה"ה איפכא דאולי מסברת חוץ ע"ע מחיי' נאסר או מדרשא אחרת. אבל כדמייתי מתני' דסוטה לא יוכל לומר מתני' דהכא כהאי תנא דבי ר"י דהא ע"כ לא ס"ל כוותי' דבי ר"י לא יליף ע"ע רק מצפורי מצורע וכהנ"ל וא"ש עיי', והא"ש בזה דמקשה ש"ס לר"ל מדיליף מקיחה קיחה ולא מייתי מדרש מכשר כמכפר י"ל מדרש זה ל"ק די"ל דלכן לא מוקי מתני' כהאי תנא כמ"ש דע"כ ר"ש ל"ל מכשיר כמכפר ולא יליף מזה, אבל מדאמרי' יליף קיחה קיחה ע"כ דס"ל מדרשא אחר' בע"ע כר"י מכפרה כתיב בה קשה שפיר יתרץ ר"ל מתני' כך עיין היטיב כי קצרתי וק"ל. והנה הקשה תוס' מש"ס יומא דאמר רבא בשעיר המשתלח דחיתו לצוק זו הוא שחיטתו ה"כ נימא עריפתו זו היא שחיטתו, ונ"ל דסברת רבא דחיתו לצוק זו היא שחיטתו היינו בבהמה שאפשר לשוחטה כראוי' ועומדת לשחיטה והוא נוחר ומעקר לאו שחיטה מקרי גבי בהמה זו ששחיטתה לשוחטה באופן שתהי' ראוי' מכח השחיטה לאכילה משא"כ שעיר המשתלח שכבר אסור והוקדש וא"א להתיר כיון שכבר עלה עליו הגורל לעזאזל כי כן רק דחיתו שחיטתו. וכ"ז בשעיר המשתלח שכבר עומד רק לדחי' וא"א שחיטה אחר' בה, אבל בעגל אם לא נאסר מחיי' כדאי' מנ"ל השתא א"כ גם לאחר ירידה לאיתן עדיין אין עגל זו עומד לכך דיוכל לשחוט ולאכול הגם שעל הב"ד מונח חיובא להביא עגל ולעורפו אבל אין צריך זה דווקא ואין עומד עגל זה עדיין רק לערפו וכשר לשחוט ולאכול לא אמרינן עריפתה זו היא שחיטה וחילוק גדול איכא בינו לשעיר כנ"ל נכון ומיושב קושי' תוס' הנ"ל ועיי', ול"ק ג"כ מש"ס פ' חטאת העוף ע' ע"ב דעריפה מטהר עיי"ש דיליף מכפרה כתיב בה כקדשים והיינו אי מחיי' נאסר שפיר י"ל עריפתה זו שחיטתה וק"ל. אלא אמר ר"ח ב"א אמר ר"י ע"ע אינה משנה והנה הרמב"ם פ"י מהלכות רוצח פסק דע"ע משעת ירידה לנחל איתן אסור ופסק דנמצא ההורג תצא ותרע' בעדר והוא נגד ש"ס דהכא דס"ל אם מחיי' נאסר א"א שתצא ותרע' וכבר הקשה עליו בכ"מ שם ונדחק דס"ל לאמת כקושי' תוס' דלמא משום דאדעתא דהכי לא אקדשי' אבל לא ביאר הלא ש"ס דהכא ע"כ לא ס"ל זה לסברא, ונלפע"ד ליישב, דהנה הרמב"ם שם בהלכה זי"ן כתב נמצאו העדים זוממים כיצד וכו' הרי זה מותר בהנאה, ובהלכה שלאחריו כתב נמצא ההורג תצא ותרע וכו' וכתב הכ"מ נמצא זוממי' נפקא לי' מש"ס כריתות פ"ד עיי"ש, וצ"ל למה הקדים דין דגמרא מדין דמתני' נמצא ההורג, וגם מאחר שבנמצא ההורג תצא ותרע' מכ"ש ע"פ עדים ודקדוקי' אלו צ"ע אבל נ"ל דרמב"ם ס"ל די"ל דמתני' דסוטה תצא ותרע' ס"ל ג"כ דע"ע מחיי' נאסר ומ"מ תצא