כתב סופר גיטין חולין קלו

והניח בצ"ע ונ"ל דס"ל לרש"י כיון דגילה דבקדשי' שמה שחיטה ומ"מ מקשה מאו"ב כמ"ש תוס' כיון דאו"ב עיקרו בחולין וס"ל לרש"י דווקא איסור או"ב הנוהג בחולין אבל מחוסר זמן שאיסור זה דווקא בקדשים א"כ גם בשחיטה דאינה ראוי' נוהג כיון שזה אסורו דקדשי' ולכן ל"ק משני קדשים רק משום שחיט' קדשים אינה ראוי' רק מראשון קודש דבזה לא שייך לומר כנ"ל דהא שחיט' ראשון דאינה ראוי' דתעשה שני מחוסר זמן לא שייך שאני קדשים דהא אין הראשון האיסור רק השני בין כששחט אח"כ חולין או קדשים וכיון ששחיטה ראשונה אינה ראוי' אין השני מחוסר זמן והבן זה כנ"ל. הכתוב נתקו לעשה וכו' מ"ש תוס' שבסוף דלא אמרינן לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאו דווקא דומי' דמימר עיין מ"ש ריש המסכתא ד"ה וסופג ארבעים עיי"ש. דף פ"א ע"א דר' אפטוריקי רמז כתיב וכו' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידו' מביא בסם הגאון מו"ה אברהם בונגא זצ"ל שהי' אבדק"ק ווירטצבורג, שהקשה אמאי לא הקשה ר"א מקרא דקדום בפ' משפטים כן תעשה לשורך וכו' שבעת ימים וכו' ושם לא שייך לילה לקדושה וכו' דהא בבכור קאי ומרחם קדוש ול"צ להקדיש, ואאמ"ו ז"ל תירץ ע"פ דמבואר לקמן ס"פ או"ב דבקדשי' הלילה הולך אחר היום משא"כ בחולין א"כ בבכור שכבר קדוש ודין קדשים אית לי' פ"ק דכתיב שבעת ימים יהי' עם אמו ומיום השמיני שפיר מתחיל מיום השמיני הלילה שייך עדיין ליום שלפניו של שבעת ימים, ולכן הקשה מהך קרא דעדיין חולין הוא ושייך הלילה ליום השמיני ושפיר הקשה אלו דבריו זצ"ל וש"י. ולפע"ד נראה דלא הי' קשה לר' אפטוריקי בקרא מדכתיב ביום השמיני משמע דווקא ביום דע"פ הרוב יום לאו יממא הוא רק יום ולילה עמו רק מדכתיב והלאה לא משמע מיד בכניסת יום השמיני רק אח"כ ולכן נתקשה דסתר הקרא דשבעת ימים יהי' תחת אמו משמע מיד בכלות השבע' ימים ראוי' לה' ושוב כתיב והלאה משמע אח"כ וכן דרשו חז"ל ולמעלה בפדיון וכדומה ולכן תירץ לילה לקדושה יום להרצאה ולהלאה היינו כשעברה הלילה ירצה ל"ה ובלילה לקדושה והא"ש דבקרא דלעיל לא כתיב והלאה רק ביום השמיני תתנו לי לא הי' קשה מעיקרא כנ"ל נכון. השוחט ונתנבלה בידו והנוחר ומעקר פטור משום או"ב, ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שתמה על אריכת לשון המשנה פטור משום או"ב הלא על זה קאי סגי כשאמר פטור וראוי' לישבו. אלא פעמי' שאפי' שחט ראשון לשולחנו ושני לע"ז חייב, הנה הרשב"א וחי' ר"ן לעיל סוגי' דשוחט בשבת הקשו הלא שחיטת מומר פסולה וכיון ששחט לע"ז נעשה מומר והוי כנוחר ומעקר ומזה העלו דבאותו שחיטה לא נעשה מומר וחי' ר"ן כתב דאין ראי' מזה דאולי לא הוי מומר לע"ז כנוחר ומעקר דשחיטתו אפשר עכ"פ מטהר מידי נבילה דהא ישראל הוא לקדש אשה עיי"ש, והנה לפי דבריהם צ"ל ראשון לע"ז בשחט אחר הראשון דאל"כ שחיטה שני' פסולה שכבר נעשה מומר בשחיטה ראשונה, ולשיטת תוס' בסוגי' הנ"ל בפ"א לא נעשה רק בשחט שני פעמים לע"ז י"ל שפיר שחט ראשון לע"ז אותו שחט גם השני לשולחנו, אבל לפי הנראה מרשב"א ור"ן דס"ל בפ"א נעשה מומר רק אותו שחיטה שבו נעשה מומר כא מפסל צ"ל שחט ראשון לע"ז היינו איש אחר כמ"ש רש"י, ולזה י"ל שכיוון רש"י מ"ש שחט אחר זה צריך לזה כיון שניחא ג"כ בשחט זה עצמו ולהנ"ל א"ש דכתב כן משום שחיטת מומר ואולי מספקא לרש"י אם בפ"א נעשה מומר כנ"ל ועיי'. אבל צל"ע למה לא קשי' לראשונים גם מר"ל דשחט ראשון לע"ז קשה ג"כ הלא נעשה מומר ושחיטה ראשונה פסולה והלא נוחר ומעקר ראשונה ג"כ לא חייב משום או"ב רק בשחט שניה' כמבואר וקשי' קושי' ראשוני' וצריך לתירוצם, ולמה העמידו דבריהם לר"י דווקא, ואפשר י"ל דשחט ראשון לע"ז היינו אחר והוא קטן שאינו בר חיובא ולא נעשה מומר ושחיטתו כשירה ומ"מ אוסר כיון ששוחט לע"ז אסור אבל נוחר ומעקר אינו וצ"ע. ולולי דברי ראשונים הי' נ"ל ליישב קושיתם הנ"ל, הנה יש לעיין למה לא ניחא לר"ל לומר בשני לע"ז וכגון שנים אוחזין בסכין ושחט א' לע"ז ובהמה אסורה כמתני' לעיל א' לשם דבר פסול וא' לשם דבר כשר אסור וחייב משום או"ב היינו זה ששחט לשם כשר ומשום או"ב חייב דהא שנים שוחטי' או"ב חייבי' ועיין בכור שור לקמן פ"ב ע"א דפשיטא לי' כך:

אלא דל"ק דלשון מתני' השוחט לע"ז חייב, נראה דאותו ששוחט לע"ז חייב ואמר ר"ל שפיר, אלא דלפמ"ש רש"י די"ל ג"כ בשחט ראשון אחר שחט לע"ז ולא מדייק חייב דקאי על