כתב סופר גיטין חולין קלה

על בנה יותר מרחמי האב על בנו, והנה הנפקותא בין הנך שני טעמים דאם גזה"כ הוא באו"ב א"כ בתיש הבא על הצבי' וילדה בת ובת ילדה בן כדלקמן ג"כ אין חוששין לזרע האב דבאו"ב לרבנן גזה"כ הוא, אבל לפי טעם השני משום דרחמי האם על בנה ולא רחמי האב א"כ י"ל דווקא באב ובנו אין חוששין לו אבל באופן שתיש בא על הצבי' וילדה בת וכו' דליכא להאי טעמא דנאמר אין חוששין דינו כמו בכ"מ אם חוששי' או לא וספיקא איכא כנ"ל והוא פשוט. והנה מסתבר טעם השני משום רחמנות דאי מספקא לרבנן ור"י משום גזה"כ מהיכי תיתי נעשה גזה"כ וחידש באו"ב ולא נילף מיני' למק"א כמו דילפי' בכל התורה במה מצינו ומסתבר טעם השני, אבל נ"ל דשארי פוסקים הוכיחו דלא כשיטת רמב"ן הנ"ל דאם נימא דהטעם משום רחמנות האם וזה לא שייך באב א"כ למה צריך קרא לרבנן לחלק דאל"ה ה"א עד שישחוט שור ושה מאי שייכות לשור במקום דשה או איפכא מאי חייס שייך בזה ולמאי צריך קרא לחלק וע"כ כרבנן לאו האי טעמא הוא דלא דרשינן טעמא דקרא ושפיר ילפינן כמו דבאו"ב אין חוששין לזרע האב כן בכ"מ כנ"ל. ולפ"ז י"ל דחנני' ס"ל בכ"מ לחלק צריך קרא רק ס"ל באו"ב לא צריך קרא לחלק דס"ל דהטעם דחס רחמנא על או"ב משום רחמנות הגם דס"ל דגם בזכר נוהג מ"מ שייך לומר משום רחמנות דגם אב מרחם על בנו רק דיותר רחמי האם על בנה מהאב על בנו כמ"ש רמב"ן אבל בוודאי גם אב מרחם על בנו ודרש טעמא דקרא כהנ"ל וכי כן לא צריך קרא לחלק דמאי שייכות שור ושה לבן של א' מהם ולכן לחלק ל"צ קרא באו"ב ובכ"מ יוכל לסבור כר' יאשי' וש"ס לעיל קאמר דס"ל כר"י לרווחא דמלתא דבהא מצינו פלוגתא אבל לומר דס"ל כר' יאשי' רק הכא שאני זה לא מבואר אבל באמת י"ל כהנ"ל, וי"ל בזה מקושי' תוס' ד"ה עייל לי הנך דדמין להדדי שמקשה מלקמן ודכוותי' ולהנ"ל מיושב כמובן להמעיין וק"ל. ויש לעיי' לשיטת רמב"ן הנ"ל דטעמא משום דיותר רחמי האם על בנה וכתבתי כי כן בתיש הבא על הצבי' דומה לכל דוכתא דמספקא להו, א"כ מאי מקשה ש"ס לקמן לפלגו בפלוגתא דר"א ורבנן וכו' י"ל בזה כ"ע מודים דאין חוששין רק בצבי הבא על התייש פליגו שוב מצאתי שנתקשה בזה בראש יוסף וכתב כמה ס"ל לוודאי דחוששין עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא עיי' בו אבל לפע"ד קשה לאידך מ"ש רמב"ן כי צ"ל באו"ב גזה"כ הוא וכתבתי לפי"ז גם בתייש הבא על הובי' ואיפכא חוששין לזרע האב דבאו"ב גזה"כ הוא א"כ מאי מקשה אח"כ מכוי אין שוחטי' אותו י"ל בצבי הבא על התיישה ור"א היא דס"ל באו"ב אין חוששין ומ"מ בכיסוי וכדומה מספקא לי' דאולי באו"ב גזה"כ הוא ולכן אין שוחטין כוי ביו"ט וצל"ע. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב ברשב"א מייתי דהוכיחו דפשיטא לי' דאין חוששין והרשב"א הקשה דלמא רק מספקא לי', ונ"ל דא"כ הוי ס"ס רק היכי דאיכא לברורי מבררינן ועיין ראש יוסף, והנה כבר כייל לנו הנב"י [מה"ק יו"ד סי' מ"ג ד"ה אומר] דהיכי דא"א לברר רק ספק א' א"צ לברר כדי שיהי' ספק"א וכצריך להחמיר, וכי כן הלא גם כשיבורר שכלאים הם מ"מ עדיין ספק א' איכא שמא חוששין לזרע האב וא"צ לברר וע"כ דפשיטא לי' דאין חוששין כנ"ל וק"ל. ע"ב וסימני' דאורייתא פי' רש"י דבכ"מ לסמוך על סימני' דאורייתא הוא וחי' ר"ן מפרש דסימנים אלו דאורייתא דמקובלים הם והרא"ש בתשובה הקשה לרמב"ם דווקא טהורה וטמאה כלאים דאורייתא אבל שני טמאות או שני טהורות רק דרבנן א"כ איך הוכיח סימני' דאוריי' וכתב אאמ"ו זצ"ל דקשה בלא"ה לרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן להחמיר מאי הוכיח ש"ס וכן קשה לרוב פוסקי' דמספקא לי' הוי ס"ס וכתב כי קושי' מתורצת בירך חברתה דע"כ משום דאיכא לברורי החמיר לבדוק ואם סימנים דרבנן אין זה בירור דלאו דסמסי' הוא וע"כ סימנים דאורייתא והוא נכון. והנה הגאון מו"ה וואלף ל"ש הקשה לנב"י קמא סי' דכסוברי' דשני סימני' הוא בסימן מובהק א"כ לא מוכח מידי דכאן איכא שני סימני' ונב"י חידש דגנובתא ואודנא חד סימן הוא וקול סימן בפ"ע עיי"ש, ונ"ל ראי' לדבריו דאל"כ איך מקשה תחלה על ר"י ולבדוק בסימני' אולי ס"ל סימנים דרבנן וע"כ כיון דעכ"פ איכא תרתי בקול אפשר לבדוק בתרתי סימני' והוא דאורייתא ואיכא ראי' לשיטות הנ"ל לפע"ד, ועיי' חי' אאמ"ו זצ"ל דבר חריף ונכון מאוד בקושי' הנ"ל. דף פ' ע"ב קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא וכו' הקשה מהרש"א לרש"י לשיטתו דלא ס"ל דבשני קדשים גזה"כ הוא למה מפרש דקושי' מראשון קדשים גם משני קשה