כתב סופר גיטין חולין קכז

ישחט לאכילה ולכן ס"ל דבטריפה לא מטהר כלל ושוחט אח"כ סימניו, אבל ר"ח ס"ל דד' סימינ' לא שבשחיטת האם שוחט סימני' רק שהולד מותר ע"י האם כאברי' ולא שוחט סימני הולד ולכן בטריפה הוא כאחד מאברי' ומטהר כאבריו, ושוב שוחט הולד לאכילה בסימניו ופליגו בסברת תוס' ורש"י כנ"ל, ומעתה י"ל דהא דכתב רש"י דל"ל הא דד' סימני' דלעיל היינו דלעיל מיני' דהוא ר"ח דס"ל דשחיטת טריפה מטהר וע"כ ס"ל דלאו שוחט סימני הולד רק כא' מאברי' וא"כ ליתא לדרב משרשי' אבל כרבא א"ש דס"ל דהוי כשוחט סימני הולד ושפיר איתא לדרב משרשי' כמובן, והא"ש די"ל להלכתא פסקינן כרבא והא דר"י ור"ל דשמעו להא שמעתא היינו דרבא ושפיר מקשה ש"ס בפשיטות לעיל מדרב משרשי' כנ"ל עיי' בזה וק"ל. והנה צע"ג מאי שייכו' לדרב משרשיא באמצע ענין דפלוגתא דר"ש שזורי ות"ק. ונ"ל הנה כתב הש"ך וט"ז [יו"ד סי' י"ג סק"ט] דאם שוחט האם ונמצא ולד זה מבן פקוע' בו האם מתרת כמו כל וולד הנמצא וצ"ל לכאורה איך אמר הולד אין לו תקנה הלא יש תקנה ע"י אם וצריך לדחוק משנולד אין לו תקנה, אבל נ"ל די"ל כיון דב"ט אם הפריס צריך שחיטה לעצמו משום אחלופי לרבנן, ונ"ל בבן פקוע' הבא על בהמה מעליתא אם נמצא במעי אמו אם הפריס אסור לשוחטו, דאולי הרואה לא ידע שנמצא במעי אבל ידע שהוא מבן פקועה ויהי' טועה דמהני שחיטה בולד כמו זה ויצא תקלה עי"ז, ובאמת ש"ך וט"ז כתבו בפשיטות דאם הגדיל צריך שחיטה כמו כל ב"ח אבל לפע"ד כיון דע"כ ס"ל דזה לא הוי תרי תמיהו' דכתבו דצריך שחיטה נ"ל דלא ישחט משום הך תקלה כנ"ל, ומעתה א"ש דקאי רב משרשי' על ת"ק דס"ל דצריך שחיטה משו' אחלופי אחר בן פקוע הבא וכו' ולד זה אין לו תקנה היינו כשהגדיל דממ"נ בלי שחיטה אסור משום אחלופי ושחיטה ג"כ אסור משום אחלופי כמ"ש ושייך שפיר דין זה לכאן דכ"ז שלא הפריס יש לו תקנה דע"י אם יותר ודווקא זה אין לו תקנה היינו דאיירי בי' ת"ק ור"ש שזורי וא"ש. ולפ"ז נפשט מה דמסופק הט"ז אם רבנן בדיעבד אוסרי' ולפמ"ש בולד זה אין לו תקנה משום דגם בשחיטה שייך אחלופי וכי כן אסור לאוכלו כלל מוכח דאפי' היכי דליכא תקנה מ"מ אסרו כנ"ל עיי' וק"ל. ועיין פר"ח סי' י"ג דמביא מתשוב' דצריך לברך על סחיטת ב"פ, ומביא דברי ר"ן בהא דמדליק בשני פתחים משום חשדא דאינו מברך ופליג על הרשב"א, ועיי' פלתי ותב"ש מ"ש בזה, ולדעתי נראה כי הר"ן ג"כ יוכל להודות לרשב"א כאן, ושנוי בין ברכה לברכה ע"פ סברת הט"ז כמ"ש הלכות שחיטה וכן באו"ח בהלכת ציצית [סי' ח' סק"ז] דברכת על לא קאי על המעשה שעושה עתה אלא על שציונו ה' בעשית המצוה אבל אם מברך בלמ"ד להניח להפריש זה קאי על עשית המצוה שעושה עתה. וכתב כי בברכת שחיטה לא קאי על המעשה של עכשיו אלא על המצוה בכללה שציונו הי"ת עיי"ש והוא נכון, ואומר דס"ל להר"ן בנר חנוכה דמברך להדליק דקאי על מעשה זה ס"ל כיון דרק משום חשדא הוא לא יברך שציונו ה'. אבל בשחיטה שלא קאי על המעשה שעושה רק חכמים תיקנו בכל פעם שעושה מעשה שחיטה מברך ונותן שבח לה' שצונו על השחיטה וכי כן בשוחט ב"פ בשוחט כדי שלא אתי לאחלופי וכל בהמה צריכי' לשחוט ושוחט זה משום דצריך לשחוט שפיר מברך על שציוה ה' על מצות שחיטה וי"ל דהר"ן מודה לדין הרשב"א כאן, אבל הרשב"א בוודאי חולק על הר"ן דהרשב"א בתשובה כתב גם בחלת ארנונא צריך לברך דעל כל מצוה דרבנן מברך אע"פ שבחלה מברכי' להפריש וג"כ רק משום חשדא הוא ע"כ דל"ל כהר"ן, אבל כאן יש להשוותם כנ"ל נכון ופשוט וק"ל. בסוגי דצה"ג ונשבר עצם דף ע"ו ע"א מתני' וכן שניטל צה"ג, צ"ע על מה קאי וכן הלא קתני במתני' תרתי מן ארכובה למטה להתירא ולמעלה לאיסורא איך שייך אח"כ וכן. ואנן לא ידענו מלשון המתני' על מה קאי וכן אי להיתר או לאיסור' ונ"ל לרב דלמטה היינו ארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה מיד בעצם השני, וי"ל שפיר הדמיון וכן שניטל צה"ג היינו דצומת בוודאי אינם רק הצמותים אבל פליגי לקמן מקום התחלתן דהיינו איך מקום חיותן כפי' רש"י והמחמיר ביותר הוא דערקומא גופא וצ"ל דגם שם צמותין נקראו רק דפליגי עלי' דשם לאו מקום חיותן אבל צמותין בוודאי המה ואפשר גם למטה מערקומא, וכהלכתא מיד בסוף הערקום מתחילין צה"ג והיינו בין הפרק וערקום וכן כתב היש"ש וכן באחרונים וא"ש וכן שניטל