כתב סופר גיטין חולין קכה

תוס' שתמה פשיטא שלא תותר אם לא נשחטה האם ותירץ דה"א דכל בבהמה תאכלו כיון דלא כתוב אצל שחיטה מרבינן אפי' בלא שחיטה רק שנמצא במעי האם עיין בו, ולפע"ד הי' נראה ליישב דעל ר"ש שזורי קאי, דלפי שאמר ר"י דלר"ש שזורי בנו אסור, ונ"ל דעל זה אמר קרעה היינו בת פקוע' זאת אם קרע' דאינה צריכה שחיטה ומצאו בה ב"ט חי טעונה שחיטה היינו בהפריס ע"ג קרקע וה"ה בנולד רק דרבותא אפי' בלא נולד כדרך הנולדים, ואולי אפי' בלא הלכה טעון שחיטה כיון דנקרע' האם אתי לאחלופי בולד הנמצא ואין האם בת פקוע' ועיי' פר"ח סי' י"ג שכתב בנולד פקוע מבת פקוע' אפי' לא הפריס אסור עיי"ש, אבל אם נשחטה האם פשיטא שניתר ע"י האם הגם שאינה צריכה שחיטה הלא גם הולד אין צריך רק משום אחלופי ודי בששחט האם אבל בנמצא אסור גם לר"ש שזורי כנ"ל וק"ל. ור"י אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, הנה הרמב"ם הל' מ"א פ"ו ה"ד] פסק כר"י דדם הנפש בכרת ודם אברי' בלאו ועיי' חי' ר"ן דצ"ל דר"י ס"ל דאיכא דם הנפש דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ור"ל ס"ל דזה לאודם דם הנפש, והנה ר"ל לקמן ס"ל ג"כ דד' סימני' אכשר רחמנא כמבואר לקמן ע"ה ע"ב דמצדד הש"ס דר"ל ג"כ ס"ל כהא שמעתתא וצ"ל דכיון דניתר בשחיטת האם ס"ל לר"ל שוב ל"ל דם הנפש ור"י ס"ל דמ"מ כיון שהי' יוכל לשחוט לעצמו דם הנפש מקרי כצ"ל, והנה כל זה בב"ט אבל בב"ח בוודאי לאו דם הנפש מקרי, ולכן צל"ע על הרמב"ם דפסק סתם דם שליל דם הלב חייב כרת ועיי' הה"מ דפסק כר"י לדברי המתיר אוסר ועיי' לח"מ דאפי' בב"ח קאי הרמב"ם וכן מורה סתימות דבריו וצ"ע הלא בב"ח בוודאי דם נפש ליכא וצל"ע. ולולי הסברת הר"ן הי' נ"ל דאמר ר"ל לדברי המתיר בחלב מתיר בדמו היינו דס"ל דחלב ודם תלי' באם ראוי' להקרבה וחלב שליל אינו ראוי' להקרבה דיוצא דופן הוא ועיין תוס' ג"ה לקמן צ"ה ע"ב שכ"כ וא"כ בדם ג"כ מותר דאינו ראוי' לזריקה, אבל מאן דאוסר בחלב ע"כ צ"ל דס"ל דאין צריך דווקא שיהי' בזה ראוי' להקרבה רק מין שחלבו ראוי' להקרבה וכן בדם כן ס"ל לר"ל ור"י ס"ל דגם דמתיר בחלבו אוסר בדמו דס"ל דחלב ניתר בשחיטה מקרא דכל בבהמה משא"כ דמו אינו בכלל זה כמ"ש הר"ן ויתר ראשוני' וגם דמתיר בחלבו ס"ל דלא צריך שיהי' דם זה דם נפש רק מין. שיש בו דם נפש שראוי' להקרבה ומ"מ חלבו מתיר מריבוי דתאכלו, ור"ל ס"ל דם כמו חלב והיינו לענין דם שבכרת צריך שראוי' להקרבה לענין כרת משא"כ דם תמצי' שאינו נקרב ומ"מ אסור כן בדם שליל עכ"פ אסור, ול"ל לר"ל דהיתר דם וחלב מפסוק דכל בבהמה תאכלו, וא"ש רמב"ם דפסק כר"ש דבדם לעולם כרת איכא ולא ממעטי' מכל בבהמה תאכלו וכיון דבמינו דם נפש ראוי' להקרבה בזה ג"כ כרת איכא ובחלב מתיר בב"ח דמקרא כל בבהמה תאכלו או משום דאינו שור כשב כמ"ש הלח"מ שם ובב"ט גם חלבו אסור וא"ש עיי'. דף ע"ה ע"א ר"י הגלילי וב"ש אמרו דבר א' צ"ל איך מוכח דבית שמאי כר"י הגלילי י"ל דווקא דגים וכי נצודו זה שחיטתם וימותו בוודאי חוץ ע"י מעשה שיתנם במים ולכן כמתי' חשיבא משא"כ בשליל אם כי כשחוט הוא מ"מ לא ימות כי יחי' עד שיעשה מעשה וימיתו וי"ל בית שמאי כרבנן ס"ל, ולתוס' שפי' במקרטע י"ל קצת וצ"ע. בעי ר"ח נולדו בה סימני טריפה וכו' צ"ב הלא בבהמה עצמה דטרפה אוסרה ואינה חי' למ"ד כך מקבלת טומאה כמבואר, ואיך מסופק שדגים לא יקבלו טומאה אם אינם חיים ע"י נקובתן וזה בוודאי קשה מאי דאמר תבעי למ"ד אינה חי' דווקא בהמה, יהיו דגים כבהמה מ"מ אינם מקבלי' טומאה כבהמה והי' מקום לומר דכוונת הש"ס דאפי' למ"ד אינה חי' וא"כ גם בבהמה טריפה אינה חי' ומ"מ מקבלת טומאה ולא חשוב מתו י"ל כיון דמחוסר שחיטה הוי כחי כמו דאיתא בפ' העור ורוטב דטמאה לישראל וכשירה בב"נ אפי' שחטה מקבלת טומאה וכשירה לישראל ע"י שחיטה כמת נחשבת וי"ל דכל שחסר מעשה שחיטה כחי תחשב, משא"כ גבי דגים ולכן מבעי' לש"ס בדגים ומחלק דלא נילוף מבהמה לא מבעי' למ"ד טריפה חי' י"ל בבהמה לכן נמי אינה מקבלת טומאה אבל דגים אינם חיים ומקבלי' טומאה וכן למ"ד אינה חי' מ"מ יש לחלק דמחוסר שחיטה כן הי' מקום לומר אלא דרש"י לא מפרש כן עיי' וא"כ צל"ע:

דהושיט ידו למעי בהמה וכו' הנה הרמב"ם מפרש דר"י ור"ל בכל חלב שליל ב"ט חי פליגו, ועיין חי' ר"ן דלמה פליגו בתלש חלב במעי בהמה וכתב דלרבותא דר"ל דאפי' בכה"ג מתיר, וצ"ל