כתב סופר גיטין חולין קכג

מכל וגם י"ל דכל מיותר דמבהמה נפקא שפיר כדמשני לעיל ולמאי צריך כל וע"כ להנ"ל כנ"ל ליישב וק"ל. ויש לעיי' דלמא בהמה בבהמה רק שתועיל שחיטת עצמו ומנא לן שיהי' מותר בשחיטת אמו וצ"ל דא"כ דווקא בב"ט וזה לא במשמע כצ"ל עי'. השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי או מת וכו' צ"ע למה נקט מתני' בדרך זו ואצ"ל זו דהו"ל למנקט איפכא ומצא בה בן תשעה מת או חי דהא חזינן דבב"ט לר"מ מת מותר וחי אסור וא"כ בב"ח לרבנן ולר"מ איכא רבותא טפי בחי מבמת לכאורה, מהנראה דעיקר מתני' אשמעינן בבן ח' דקורעו ומוצא דמו, אבל התירא לא צריך דכבר נשמע ממתני' ריש פרקין דהמקשה וכבר כתבנו בר"פ דמשם מוכח יותר דאפי' מקשה לילד וכבר נגמר נעקר לצאת מ"מ שחיטת אמו מתרת ולא בא כאן רק שצריך שיוציא דמו ואולי לאיסור דם איכא רבותא יותר במת מבחי כי"ל, ועוד נ"ל ע"פ סברת תוס' יבמות ומובא בספר אבני וורואי' ס"ס פ"ב דהיכי דמת האם העובר אינו כחד גופא עם האם והאבני מלואי' דן מזה ה"ה כשמת הולד אינו ירך אמו עיי"ש וי"ל מעתה דבולד חי ליכא רבותא כ"כ שניתר בשחיטת אם דירך אמו הוא ושחיטת האם עושה כאלו הוא שחוט אבל במת הולד אינו כירך אמו איכא רבותא יותר דמותר בשחיטת אמו ובב"ט לר"מ דס"ל דנגמר בט' אבל דווקא כשיצא לאויר אבל במת מתיר דלא יצא לאויר בחיותו וכמ"ש הראשונים וא"ש עיי' וק"ל. קורעו ומוציא את דמו, הר"ן נתקשה למה דם אסור ולא ניתר מכל בבהמה תאכלו וכתב כיון שמשקה הוא לא מרבינן הגם דבדם אכילה כתיב מ"מ כיון דנוכל לרבות אוכלי' לא מרבינן משקה ולכן דווקא חלב ולא דם אלו דבריו, והנה לא כתב הר"ן הגם דבכ"מ שתי' בכלל אכילה וילפינן שבועות כ"ב ב'] מדכתיב אכילה גבי דגנך תרושך ויצהרך ותירוש חמרא הוא, דזה פשיטא דמ"מ מסתבר להעמיד באכילה אוכל טפי ממשקה, ולכן כתב הר"ן מדכתיב בדם עצמו כל איסורו בלשון אכילה ובלשון זה נאמר יש לרבות שפיר בתאכלו, וכתב דמ"מ לא מרבינן כיון שיש לאוקמי באוכלין, ודברי הר"ן צריכין תבלין דלמה לא נרבה גם דם דכיון דבדם כתיב אכילה בתורה וא"כ שפיר בכלל שאמר כל בבהמה תאכלו דמתיר כל אסורי' האמורי' בבהמה ובדם ג"כ כתיב אכילה א"כ הוא מן האסורי' שנאמר לא תאכלו ובבהמה תאכלו, ונ"ל הנה תוס' שבועות פ' שבוע' שתי' בתרא כדיליף שתי' בכלל אכילה מקשה תוס' ולר"י מנ"ל ותירץ דנפקא לי' מדכתיב אכילה בדם ואם בשקרש הרי דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה עיי"ש ועיין בירושלמי דשבועות שם שבתחלה רצה לילף מדם דשתי' בכלל אכילה ואי בשקרש הרי אינו לא אוכל וכו' ושוב דחה דאדרבה שנינו דם שקרש חייב כרת רק לענין טומאה אינו לא אוכל ע"ש וכבר הרגיש המפרש בירושלמי שדברי תוס' שבועות צ"ע דכתב לר"י מיהא דם שקרש אינו לא אוכל וכו' והרי זה לענין טומאה אמור ולא לאוכל כמבואר בברייתא לקמן ק"כ ע"א, ונדחק דתוס' מחדש דר"י פליג וס"ל אינו אוכל אפי' שפטור כשאוכלו עיי"ש ולפע"ד י"ל דוודאי הגם דשתי' בכלל אכילה, אבל לא יאמר אכילה על שתי' לחוד והלשון הנבחר הוא לאמור לשון שתי' על שתי' ואמרינן שתי' בכלל אכילה הנשבע שלא לאכול ואמרי' דכוונתו על אכילה וגם שתי' בכלל דיש להעמיד שתי' באכילה, וכן מצינו בקרא ואכלת לפני ה' מעשר דגנך תירושך וכו' ותירוש חמרא וכיון שכולל מאכלי' ומשקי' נקט אכילה' דכולל תרווייהו אבל כדקאי על משקה לבד בוודאי לשון הנבחר שתי' ולא אכילה וכי כן בדם דכתיב אכילה ע"כ צ"ל דקאי על דם שהקפה ובכלל זה דם צלול ג"כ ונקט לשון אכילה דכולל תרווייהו אכילה ושתי' ושלא נטעה דדם קרוש מותר דאינו לא אוכל לטומאה כן לאכילה לכן נקט אכילה כנ"ל, וכתב תוס' דר"י הוכיח מכאן שפיר שתי' בכלל אכילה דהא על דם צלול ג"כ קאי דא"א לומר דתורה רק על הקפה הדם קאי וזה דווקא אסור, דזה א"א דהרי אינו לא אוכל ולא משקה לטומאה ואיך לאכילה יאסר קפוי ולא צלול דמשובח מיני' וע"כ דגם על צלול קאי ואיך אמר אסורו ע"כ דשתי' בכלל אכילה כנ"ל פשט כוונת דברי תוס' שבועות עיי' כנ"ל המורם מכל זה דאכילה דכתיבא בדם משום דם קפוי אבל צלול דשתי' הוא שייך לשון שתי' רק דתורה איירי כשהקפה הדם בקנו אכילה ושתיה בכללו דשתי' בכלל אכילה ושפיר י"ל דמ"מ לא מרבינן מכל בבהמה תאכלו דם דהא עיקרו שתי' הוא כמו שהוא בבהמה ולא נעמיד זה בלשון אכילה דעלה לחוד לא אמרה תורה לשון אכילה לולי הקפה, אלא דלפי"ז דם קפוי הוי לנו לרבות להתיר דשייך עליו בוודאי אכילה וי"ל דקיל מדם צלול,