כתב סופר גיטין חולין קכב

מאדם דלפמ"ש התורה גילתה ע"כ דהיכי דמת העובר אינו כגוף אמה, אבל בבהמה דחזינן דגם דמת העובר מ"מ ניתר בשחיטת האם וחזינן דמ"מ נחשב בכלל האם וי"ל דלא ילפינן תו עובר דבהמה מאדם לענין זה ולכן מקשה מאי טעמא דת"ק כנ"ל ליישב עיי' בכל זה וק"ל. ועיין רדב"ז ח"ר סי' ח' שנתקשה השואל בקושי' מג"א סי' שמ"ג על הרוקח הנ"ל ותירץ דיש ספק שמא יוציא ראשו או אבר כשתהי' באהל המת ובספר שערי דעה שע"א הקשה א"כ הוי ג' ספיקות ומאי צריך כלל לספק נפל שהוא ספק גרוע בלא"ה איכא ס"ס ספק שיצא לחוץ באהל ספק נקיבה, ולפע"ד דלא הי' צריך הרדב"ז לומר דאיכא ספק שמא יוציא אבר לחוץ די"ל באופן שכבר יצא כחוץ והיינו דהרוקח חידש להתיר מס"ס דמותר אפי' באופן הנ"ל ומשום טומאה בלוע ליכא אבל משום ס"ס לעולם איכא כנ"ל פשוט ועיי' כב"י תניינא חיו"ד סי' ר"ז שהקשה השואל על הרוקח מיבמות ר"פ האשה שהלך בעלה דחשש מפלת אפי' לס"ס לא מצרפינן וכתב לחלק בין שמא תפיל לשמא הפילה סברא זו אמורה ברשב"א יבמות שם ומייתי ראי' מהא דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן והא דשמא תפיל כשמא ימות דמי וחיישינן ולשמא הפילה לא חיישינן עיי"ש וק"ל. דף ע"ג ע"א כמאן כר"מ צ"ל דלמא הכי אמר רבינא דכאן דאיירי בחותך ולשון מתני' הכי דייקא חתכה ועולא ס"ל דא"א שלא יגע ורבינא חידש דלא צריך זה רק בבהמה דעומד לחתוך והנה בלא"ה קשה וכי עומדת לחתוך באבר זה, אלא י"ל מאחר שעומדת לחתוך ואם כבר התחיל לחתוך באבר זה עומד בשע' החתך שיחתך כולו ושוב בשעת החתך לא הוי טומאת בית הסתרים וכחתוך דמי וכ"ע מודים בזה כיון שכבר התחיל המעשה וגם קשה מאי מקשה ש"ס לרבינא מאי חתכה י"ל דווקא בחתכה אמר דינו וכהנ"ל וצל"ע. האי אית לי' תקנתא בחזרה, מכאן הקשה הרשב"א על שיטת הרי"ף לעיל דבלישנא בתרא דביש לידה לאברים פליגו גם לר"י האבר אסור בהחזירה א"כ לר"י ליכא תקנתא בחזרה וכתב דרבינו הצרפתי' תירצו דלענין נבילה איכא תקנה בחזרה ותמה הרשב"א מאי שנא נבילה הלא על זה אנו דנים אם תטהר מידי נבילה הגם שאסור באכילה ומאי שנא חזרה או לא עיי' בו, ונלפע"ד טעמא דרבינו הצרפתי' דהא בכל אבר המדולדל וכדומה הטעם דאמרינן שחיטה עושה ניפול דכשמתחיל לשחוט הוי כנפול ולא ניתר בשחיטה ולולי זה הי' השחיטה מטהר. ונ"ל דווקא היכי אם הי' נופל ממנו הי' אסור ולא תפעול השחיטה אמרי' שחיטה עושה כנופל, אבל עובר במעי אמו דבבטן אמו כשחותך ונופל לתוכו השחיטה מתרת כדקתני במתני' חתך מעובר שבמעי' וכו' וא"כ מאחר שיציאת האבר לחוץ לאו נבילה הוא רק טריפה רק כששוחטו האם נאמר שחיטה עושה נפול ואי אפשר באבר שנפל מבהמה ששחיטה תטהר ונעשה ע"י שחיטה נבילה, אבל בעובר דבנופל למעי בהמה כמחובר דמי ושחיטה פועלת לענין אכילה בלא יצא ה"ה ביצא, וחזר מועיל לטהר משא"כ בלא יצא וס"ל לר"י כאן שעכ"פ לענין נבילה אית לי' תקנה בחזרה שוב גם בלא חזר מועיל השחיטה לטהר דאינו דומה לאבר דבהמה כנ"ל ליישב עיי' וק"ל. דף ע"ד ע"א בעי רב הושעיא וכו' הנה הרי"ף לא מייתי הספק הנ"ל עיין חי' רשב"א שתמה והר"ן כתב דס"ל דכיון דפסקינן ד' סימני' אכשיר בי' רחמנא נפשוט האיבעי' ולעצמו דחו זה דווקא באין סימני' לאם כמו בטריפה משא"כ ביש סימני' לאם בזה מסופק עיי' בו ולדברי הר"ן באם האם טריפה מועיל שחיטה לעובר במעי אמו ונתחזקה בזה קושי' תוס' ריש ביצה מאי בין זה לעגל שנולד מטריפה והקשה תוס' הא יוכל לשחוט במעי אמו ותירץ דאתי' באיבעי' דר"א, ולהנ"ל ליתא דהתם באם טריפה לכ"ע מועיל שחיטת הולד במעי אמו עיי', ותוס' לקמן כתב דבאויר תלי' ושפיר כתב בביצה עיי'. ולפע"ד נ"ל ליישב הרי"ף הנ"ל די"ל דספק דידי' רק למאן דמפיק מבהמה בבהמה וי"ל דווקא שחיטת אמו נתיר הולד ולא ע"י עצמו אבל למ"ד מכל ומקשה לעיל א"כ נרבה אפי' חתך מן הטחול ודמות יענה וס"ל דמרבי' ג"כ כל בבהמה דיהי' ניתר בשחיטת עצמו, ונ"ל לפי מה שכתב חידושי ר"ן ר"פ דר"ש ורבנן פליגו אי מכל נפק או מבבהמה דר"ש ס"ל מבבהמה ולא צריך מיעוט לדמות יונה ופרסה לקלוט, משא"כ רבנן דרשו מכל וצריך פרסות למעט דמות יונה עיי' בו, ולפ"ז א"ש דס"ל דהספק אזיל לר"ש, אבל לדידן דע"כ מכל נפיק כרבנן דהא פסקינן טמא יוצא מטהור מותר וע"כ פרסות למעט יונה וע"כ דנפקא מכל וי"ל בפשיטות דמרבינן גם שמותר בשחיטת עצמו