כתב סופר גיטין חולין קכא

כיון דלאו בר קיימא הוא ואין צריך למעשה דלבסוף רק לברר לנו האמת וקמי שמיא גליא שכך הוא, אבל כאן למ"ד למפרע קדוש ג"כ ס"ל דלא מקרי לא הוי לידה רק כשיצא רובא ולא מקודם כפי' רש"י רק דס"ל שוב כשיצא רובא אמרינן דמתחיל הקדושה למפרע ועכ"פ הי' צריך מעשה זה דיצא מקצת מעשה דלאחריו שיצא רובא בדווקא ואם לא יצא רובא לבסוף מדינא לא הוי יציאה דמקצת מעשה לידה כלל י"ל למ"ד בר"פ החולץ איגלאי מלתא למפרע מ"מ כאן ל"ל כן הואיל וחסר תחלה מעשה דלבסוף אפי' קמי שמיא צריך דווקא מעשה דלבסוף עד ודנפיק רובא באמת כנ"ל נכון עיין. דף ע' ע"א לא מחתך ומשליך וכו' כתב רש"י דאמאי תחול בשעת גמר יציאת הרוב כיון דלתניהו וכו' יש לעיין לפי ספיקות הרלב"ח בתשובה באופן שאמר שלא אוכל שלא אוכל דאמרינן נשאל על הראשונה דשניה חל ואם אכל ושוב אח"כ נשאל עליו דפסקינן דמועיל השאלה אם כאמר דמ"מ אכל איסור דלמפרע חלה שבועה השני' או נימא דאחר שאכל לא תחול השניה ע"כ הספק, ולכאורה מוכח מכאן דא"א לומר דיחול למפרע על דבר שאינו בעולם עוד כשיחול הגם שחל למפרע בעוד שהי' בעולם, ואולי יש לחלק דשם עכ"פ הוציא השבועה מפיו בעוד שהי' בעולם אמרינן למפרע הי' הדיבור חל בעת ההיא כיון שלא הי' מעכב רק שבועה ראשונה וכיון שלמפרע אינה דעיקר הנדר מעיקרא לא הי' מעכב וחלה שפיר משא"כ כאן, ותלמיד א' אמר דרלב"ח לא מסופק רק בשבועה דמתסר נפשי' אחפצא וי"ל דגם שאינו בעולם מ"מ חל למפרע משא"כ כאן בקדושת בכור דאחפץ הוא ליכא למימר היכי דאינו בעולם שיהי' חל עליו למפרע כשהי' בעולם ויש לעיין. והנה הרא"ש פסק כמ"ד מכאן ולהבא קדוש ומביא ראי' מדמקשה ש"ס עד השתא לא אשמעינן דרובא ככולו, ולמ"ד למפרע קדוש טובא אשמעינן ועוד דשינוי' דחיקא למוקמי סיפא דתני' במחתך ומניח. והנה הרמב"ם פסק כמ"ד למפרע קדוש ועיי' לח"מ, והנה הראי' מקושי' ש"ס כבר נשמר רש"י דליכא למימר דמתני' אשמעינן במחתך ומניח דהא אין זה במשמעות לשון המשנה דנימא דמתני' אשמעינן זה, וליישב מ"ש הרא"ש כיון דדחיק למ"ד למפרע קדוש ושנוי' דחיקא הוא נלפע"ד ליישב להרמב"ם. לפי דדחי ש"ס די"ל דסיפא אשמעינן ביצא רוב במיעוט אבר או נימא דניזל בתר רוב אבר או בתר רוב עובר, ופשט לש"ס דבתר רוב עובר שדינן, וי"ל לפי ספיקת ש"ס לעיל ביצא וחתכה ויצא וחתכה אי נצרף לרובא וס"ל מסברא דחתכה לא יצורף לרוב ונ"ל לומר ביצא רוב במיעוט אבר דאמרינן דשדינן בתר רוב עובר י"ל דווקא בעובר שלם לפנינו, אבל בחתך כל מקצת ומקצת ושוב כשיצורף מיעוט אבר עם העובר לא אמרינן דפשיטא דשדי בתר רוב עובר די"ל איפכא דשדינן בתר רוב אבר בפנים שעדיין קמן משא"כ העובר כבר נחתך ואינו כנ"ל עיין, מעתה י"ל דלכן לא קתני בסיפא אבל מחתך ומניח נקבר דהא סיפא אשמעינן ביצא רובא במיעוט אבר ובאופן שחתך לא שדינן רק בתר רוב אבר ולכן נקט בדיוקא ביצא רובא באחת ולא חתך, וש"ס דמקשה למ"ד למפרע היינו עד דלא ידע דין זה דיצא רובא במיעוט אבר ולא מוקי סיפא בהכי ולמסקנא לא צריך לדוחק הש"ס די"ל כהנ"ל וא"ש פסקי' דהרמב"ם כנ"ל ליישב עיי' וק"ל. ע"ב אשכחן בהמה טהורה טמאה מנא לן, עיי' ראש יוסף עדיין מנא לן בטריפה דליכא קו"ח דהא כשהאם טריפה אינו מתיר באכילה עיי' בו, ולפע"ד נראה דאין הקו"ח מבהמה זו עצמה רק ממין הבהמה דחזינן דבטן האם מחיצה לולד אפי' לענין אכילה שיהי' הולד נדון כמותה שיתיר באכילה וא"כ קו"ח שיהי' נדון כמותה ויהי' הבטן מחיצה לענין לטהרה מידי נבילה שלא יטמא בפנים:

כנ"ל פשוט ונכון וק"ל. והנה נדחק רש"י ותוס' בקושי' ש"ס מאי טעמא דת"ק הלא טעמו פשוט דטומאה בלועה הוא דאינו מטמא ואינו מקבל טומאה כדלקמן, ונ"ל ע"פ שכתב האבני מלואי' בא"ע סוף סי' פ"ב ליישב הרוקח דמייתי ש"ך סי' שע"א ומג"א סי' שמ"ג הקשה עליו דטומאה בלועה הוא ובלא"ה לא מטמא כתב הא"מ לחלק דבעובר ירך אמו הוא וכחד גופא הוא ולא הוי בלוע, והא דפליגו ר"ע ור"י לקמן בולד היינו דמת דשוב אינו תלוי' בחיותא דאם כמ"ש תוס' יבמות דלענין עוברין היכי דמת האם שוב מצווה על העוברין דאית לי' חיות בפני עצמו כן י"ל היכי דמת הולד גוף בפ"ע דמי ומקבל טומאה עיי"ש, ולדבריו ל"ק קושי' תוס' לקמן ע"ב ע"א ד"ה ראשו דלמה צריך קרא הלא בכ"מ טומאה בלוע אינו מטמא, ולהנ"ל א"ש דבעובר שאני דגוף אחד דמי קמ"ל דאינו מטמא וע"כ צ"ל דכיון דמת מפרד מאמו כנ"ל וא"ש, והנה בהמה ילפינן מאדם כדלקמן ובעובר בהמה צ"ל ג"כ דילפינן מעובר דאדם, ולהנ"ל י"ל דלא נוכל לילף עובר דבהמה