כתב סופר גיטין חולין קכ

דלא מהני ביטול מאחר שהיתר ואיסור באים בב"א והוכיח זה דאל"כ לעולם איכא ספק דרבנן דהא ששים רק דרבנן וספק איבעי', ועיין נב"י תנינא [יו"ד סי' נ"ד] שרצה לחדש דמרדכי לא חידש דינו רק ברוב אבל בששים דהדבר נתהפך ונאבד לא שייך סברת המרדכי ולפ"ז א"ש דאיכא כאן ספיקא דאוריי' דברוב גם מדאורייתא אינו בטל רק בששים, ולדעתי דבריו א"ש באינו מינו אבל במב"מ דנהפוך הוא דמחזק זה את זה כמ"ש הר"ן סברא זו בנדרים לא שייך ששים דאורייתא אלא ברוב דכל דפרש אבל ענין היפוך ונאבד לא שייך ולא פעל כאן כלום ליישב דעת הגאונים חכמי אשכנז דמייתי המל"מ כנ"ל. ולולי דעת הש"ך ודכוותי' הי' נ"ל דכאן גם מדרבנן לא צריך ששים דגזרו מב"מ אטו אינו מינו היינו כשניכר פ"א האיסור ונתערב גזרו שיתירו גם אם איסור זה יפול לאינו מינו, אבל כאן שלעולם תערובת זה דחלב אבר היוצא באופן זה במב"מ לא גזרו וגם הלא לא הי' האיסור ניכר בעולם לא הי' בכלל גזירת חכמים דוגמא למ"ש המרדכי בגיגית לענין דשיל"מ [מ' מג"א סי' ש"כ סק"ה] כנ"ל לולי שאינו כדאי ודעת הגדולים הנ"ל רחבה מדעתינו. מנלן דכתיב וכל בהמה וכו' מהנראה דלא קשה לש"ס מנא לן דעובר מותר במעי אמו דא"כ הי' לש"ס להעמיד התימא מנא לן על רישא דמתני' דקתני מותר באכילה דעכ"פ על העובר קאי מנא לן דשרי ולא הקשה רק אחותך מעובר שבמעי' וצ"ב באמת מנא לן דהולד מותר, ונ"ל דס"ל לש"ס די"ל דעובר מסברא מותר דבכלל האם הוא ועובר ירך אמו ומותר וכמו שאין ממתיני' עד שתלד והורגים האם עם הולד מהאי טעמא כמבואר במתני' ס"פ קמא דעירכין, אבל מחותך מעובר הקשה שפיר והוצרך לדרוש מקרא כנ"ל עיי'. אותה כשהיא שלימה צ"ל למה לא אמרינן איפכא כל בבהמה היינו על חתך מן הטחול וכליות אתי ושלא כרבה גם ולד לכן כתיב אותה היינו דווקא היא עצמה מותר ולא אחרת היינו הולד וכה"ג דרש בדוכתא טובא אותה ולא אחרת וכאן דרש זה דאותה שהיא שלימה דחוק כמובן ומסתבר טפי שממעט הולד וצל"ע, ולפמ"ש לעיל דולד מסברא שיהי' ניתר בשחיטת האם יש מקום ליישב וצ"ע. ע"ב יצא רובו וכו' פי' רש"י כאחת מהנראה דס"ל דלית הלכתא כמ"ד למפרע קדוש ולקמן כדהקשה ס"ס אי נימא רובא ממש כתב רש"י אע"ג דשנינן לעיל מחתך ומניח שנוי' בעלמא משנינן, נראה דרצה בזה דקשה לי' איך רצה להוכיח מזה הא שנינן לעיל ולכן כתב דדחוק הוא כוונתו הגם שמיישב ש"ס הדין דלא יקשה ממתני' אבל א"א לומר דמתני' אשמעינן זה דדחוק הוא בלשון המתני' ולא אפשר לומר דמתני' בלשון יצא רובא אשמעינן דין דלא משמע בלשון זה כך כוונתו פשוט, ואי דהלכתא כמ"ד מכאן ולהבא קדוש א"כ א"ש דהוכיח ש"ס לדינא ממתני' וכ"כ הרא"ש באמת וע"כ דס"ל לרש"י דהלכתא כמ"ד למפרע קדוש וא"כ סותר למה שנראה בפירושו במתני' דהלכתא כמ"ד מכאן ולהבא קדוש וצל"ע. ונפטרת מן הבכורה שיטת רש"י דגם ארישא קאי אבל שיטת הרמב"ם דווקא בסיפא פוטר ולא ברישא דאינו קדוש אינו פוטר, ונ"ל טעמו של הרמב"ם דאית לי' קצת ראי' דלכאורה צ"ל מאי מקשה ש"ס לקמן עד השתא לא שמעינן דרובא ככולו צ"ל לפי מה שהוכיח תוס' מכאן דע"כ כיון שאין ראוי לישראל אסור גם ליתן לנכרי רק יקבר וי"ל דזה רצה מתני' לאשמעינן דביצא רובא יקבר דלא יועיל רק קבורה ובכולו ליכא רבותא כ"כ די"ל דגזרינן אטו כולו שלם וכשר ואשמעינן דברוב ג"כ אסור אפי' לנכרי, אלא די"ל דקושי' הש"ס הולכת על ופטורה מן הבכורה זה אין צריך לומר דפשיטא דרובא ככולו והוי לידה שיפטור הבא אחריו כנ"ל, ואם נימא דפטור מן הבכורה גם ארישא קאי וא"כ טובא אשמעינן בהא וליכא קושי' ומזה הוכיח הרמב"ם דפשיטא לש"ס דלא קאי רק אסיפא ומקשה שפיר כנ"ל וק"ל. רב הונא אמר למפרע קדוש וכו' ראיתי ברי"ט אלגאזי בכורות שהאריך לחלק בין פלוגתא דר"פ החולץ דפליגו ר"י ור"ל אי אמרינן איגלאי מלתא למפרע להא דהכא עיי' בו, ולפע"ד דאפי' למ"ד שם אגלאי למפרע מ"מ י"ל ס"ל כאן מכאן ולהבא קדוש דהא הכא בדעתו תלוי' דיוכל לחתוך מקצת שיצא ולא יצא רובא שלם וגם יוכל להאכילו לכלב מיד כשיצא מקצת והגם שלא עשה כן לא אמרינן איגלאי היינו דלא דמי להא דר"פ החולץ דדבר טבעי הוא ואין בידו לשנותו הי' תלוי בדעת עצמו כלל ואמרינן איגלאי למפרע שפיר ועוד נ"ל יותר דשם לא צריך מעשה דלבסוף דמפלת הולד רק שיתברר לנו עי"ז שנפל הוא ואין ראוי לחיות וא"כ אמרינן איגלאי למפרע שעובר זה לאו בר קימא וחייבת בחליצה מיד אז כשהיתה מעוברת