כתב סופר גיטין חולין יב

עוברי עביר' שלא יעברו דרבנן דלמא דווקא בלפני עור לא נחשדו שיכשלו אפי' בדרבנן וכמ"ש, וצ"ע לכאורה, וצ"ל דש"ס סובר דברייתא דחמצן של עוברי עבירה היינו אפי' אין נותני' או מוכרי' לנו ושלא מדעתם אנו מותרים בחמץ שלהם בסתמא והיינו על סמך שאנו רואי' שהם אוכלי' ממנו והוכיח שפיר אפי' בדרבנן כצ"ל ועדיין צ"ע. והנה שיטות רש"י ורוב הפוסקי' דחליפי' לדידי' אסור, ובע"ז נ"ד ע"ב גילה רש"י לנו דעתו דגם חליפי חליפין אסורי' למחליף וכן הוא שיטות תוס' בכאן עיין תוס' נדרים (מ"ז ב') שנדחק בסוגי' דנדרים שם, דבאמת צ"ע משם כמו שנתקשה במל"מ הלכת אישות וכבר קרא תמה ברשב"א נדרים על שיטה הלז, מדמשני שם דלמא לכתחלה לא הא דיעבד עביד הא בכ"מ גם בדיעבד אסור דחליפי חליפי' אסורי' ורק קדושי אשה שאני, וא"כ לימא מיד קדושי אשה שאני עיי"ש, ולפע"ד ליישב. המעיי' בפרושי רש"י בכ"מ בעניני חליפי אסורי הנאה לא הראה לנו בשום מקום כי סובר דגם חליפי חליפי' אסורי' ושאני אשה חוץ מע"ז כ"ד ע"ב והלא דבר הוא, ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר בישוב הדבר ע"פ מה שהקשה רשב"א עוד בנדרים שם על שיטה זו איך יהיו כל האסורי' חמורי' מע"ז ושביעי' דפסקי' דחליפי חליפי' מותרים ואיך יחמירו חכמים בדבר ושוב נדחק עיי"ש, ונ"ל לפרש דחכמים קנסו למחליף בכל איסורי' שיהי' לעצמו אסור כמו שביעי' וע"ז מן התורה לכ"ע, אבל לא יחמירו ויחדשו איסור בכל איסורי הנאה יותר ממה שהחמירה תורה בע"ז ושביעי', ונ"ל כי רש"י באמת סובר כן אבל סובר למ"ד בע"ז גם חליפי חליפי' אסורי' הסברה נוטה שכן החמירו חכמים בכל איסורי' למחליף עצמו, והא"ש מעתה דבע"ז שם כדמייתי על האי תנא דחליפי חליפי' בע"ז אסור וקאמר ואידך למעוטי ערלה דתנן מכרן וקידש מפרש רש"י שפיר להך תנא הא דמכרן וקידש דווקא קידש אשה שאני אבל בכ"מ גם חליפי חליפי' אסורי' לדידי' כבע"ז מד"ת לכ"ע, אבל להלכתא דפסקי' חליפי חליפי' גם בע"ז מותרי' גם רבנן לא החמירו בשאר איסורי' והא"ש ש"ס נדרים להלכתא משני בפשיטות לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עביד אפי' לכל דבר ולא צריך לחלק בין אשה לשאר דברי' כנ"ל ליישב שיטת רש"י על נכון, אבל שיטת תוס' אין מיושב בזה דתוס' סובר כן להלכתא עיי'. ומ"ש תוס' לחלק בין אשה לפירו' וכלים שהוא דבר הניכר והנראה לפי הפשוט קשה להסביר למה אלו ניכר טפי מאשה, ונ"ל להסביר כיון דבאשה עושה מעשה שהי' יוכל לקדש אותה בו לקדש בביאה אם היו עדים, הגם שלא עשה כן ולא קידש אותה שנית מ"מ עכ"פ לא ניכר שנקני' לו בשביל איסור הנאה, משא"כ בקנית כלים ופירו' שלא עשה מעשה אחרת שיוקנו לו רק במה שנתן איסור הנאה עבורם, עוד י"ל עפמ"ש תוס' דתהי' מקודשת באפרן ותירץ דלא ידעה מזה ולא סמכה דעתה וא"כ אם הי' אומר לה שאסורי הנאה הן היתה מתקדשת באפרן א"כ משום זה לא ניכר שקנה אותה בא"ה דאין ניכר שלא אמר לה ולא נתכוונה כנ"ל עיי' וק"ל. מאי לאו מומר לאותו דבר צל"ע לפי מה שמביא הב"י סי' קי"ט בשם הרמב"ן דמחמיר על קל דחשוד דווקא בענין א' דשניה' באכילה אבל חמור במעשה לא חשוד על קל שיאכל דבר איסור עי"ש סוף הסימן וכן מובא בש"ך וט"ז שם ומביא ראי' מהא דמומר לערלו' לא חשיד אשחיטה גם דמילה חמור מ"מ לא נחשד על השחיטה דקיל ממנו, וא"כ י"ל ואפי' מומר דקתני היינו שהוא מומר לאכול דבר איסור כמוהו מ"מ מותר לשחוט ואינו נשמע מערלו' דה"א דלאו אכילה הוא קמ"ל ואפי' מומר לאכילה, או בקל ממנו היינו מן איסור נבילה או כמוהו, אבל כשמומר בשחיטה דשחיטתו פסולה דלאו בר זביחה הוא כלל קמ"ל רבא דינו וצ"ע. על פי הדיבור שאני הקשה תוס' בלא"ה הי' יוכל להקשות הא מספיקא אסור דבשר שנתעלם מן העין הוא, והי' נ"ל לומר דבלא"ה הי' מקום לומר דאכל פחות פחות מכשיעור וליכא אלא ספק דרבנן דסובר ח"ש מותר מן התורה וגם לפמ"ש פמ"ג בפתיחה להלכת שחיטה דמשום עשה דשאינו זבוח לכ"ע ח"ש אסור עיי"ש מ"מ י"ל דאכל בשר עוף וסובר דאין שחיטה לעוף מן התורה רק צריך נחיר' סמנים ובזה ח"ש מותר למ"ד מותר ובמק"א הארכתי בכל זה, ולכן מקשה כיון שאמר רבא מבי טבחי דאחאב הי' א"כ וודאי איסור הוא וא"כ גם אם אכל ח"ש עכ"פ וודאי דרבנן הוא ואיך אכל, חוץ משנאמר דאז ח"ש לא נאסר, וק"ל. מכם ולא כולכם להוציא את המומר פי' רש"י דגבי נדר ונדבה כתיב, ונ"ל דרצה רש"י בזה דלא יקשה נמעט מכם מקבלים ולא מאומות אלא דאי אפשר דהא בנדרים ונדבות כתיב ולנדרי' ונדבו'