כתב סופר גיטין חולין יא

הכא נגע והיינו דבקל יעשה פסול ולא ירגיש בו הישראל כדפי' רש"י לעיל, אבל לענין סכין מהני גם לאביי יוצא ונכנס דמרתת דיבדוק סכינו אחרי' כנ"ל, וכי כן י"ל לעולם אפי' יוצא ונכנס צריך כזית בשר כאביי והא דקתני סיפא בא ומצאו לרבותא דאי הוי קתני יוצא ונכנס נותן לו כזית בשר ה"א דווקא בזה מהני כזית בשר היינו משו' חשש פסול בשחיטה שהי' דרסה וכו' יצאנו בכזי' בשר, אבל לענין בדיק' סכין ה"א לא יצאנו בזה דלא מדייק בבדיק' סכין ולא נזהר בו, אלא משו' הסכין אנו סומכי' על יוצא ונכנס דמרתת שיבדק הסכין אחריו:

וכי כן בבא ומצאו ששחט ליכא תקנה בכזית בשר וצריך דווקא בדיקת סכין אחריו קמ"ל בא ומצאו חותך כזית בשר דגם בזה סגי בכזית בשר דמוחזקי' אצלינו גם בזה וצל"ע לשיטת תוס', ונ"ל ראי' מזה לשיטת הריטב"א וכן פסקי' בש"ע לענין צדוקי' בזה"ז דצריך בדיקת סכין באמת ולא סמכי' עליהם כלל והא דכא קתני בברייתא ובאקימתא דאמוראי בדיק' סכין כבר כתב הריטב"א דלא חשו לפרש דפשיטא דצריך עיי' בו וכו' ל"ק כלל כמובן עיי', ולתוס' צ"ע. והרווחנו בזה ליישב קוש' הריטב"א למה לא הקשה הש"ס בפשיטות בלא אביי ורבא רישא וסיפא דבריי' אהדדי ולהנ"ל י"ל דהיינו נוכל לומר דרישא דווקא וסיפא נקט בא ומצאו לרבותא דאף בבא ומצאו די בחותך כזית בשר בלא בדיק' סכין כמ"ש, אלא אביי ורבא דייקו רישא וסיפא ומקשו ע"כ דסוברי' דליכא רבותא בבא ומצאו דבאמת צריך בדיקת סכין לעולם בכותי כמ"ש עיי' וק"ל. פשיטא מהו דתימא וכו' יש להקשות דלמא אשמעי' דלא נימא דכותי' סוברי' מצה בזה"ז אינו דאורייתא קמ"ל דאחזיקו בה, ולכאורה י"ל פשיטא דמאן דס"ל מצה בזה"ז דאוריי' היינו דיליף מדרשא דעל מצות ומרורים בזמן דאיכא פסח וזהו דרשא, ובאמת מפורש בקרא בערב תאכלו מצות דמצות מצה בכ"מ ובכל זמן, אבל עדיין יש להקשו' דלמא לא ילפו דורו' ממצרי' ובערב תאכלו מצות במצרי' נאמר וא"כ מצה בזה"ז ליתא וצע"ק. מהו דתימא לא בקיאי בשימור וכו' עיי' תוס' גיטין י' א' ד"ה ואדם) כתב דזו אף זו הוא ודוחק דהא בכלל יוצא בה ממילא נשמע דמותר לאכול ממנה ובכלל מאתים מנה הוא ואין זה כא זו אף זו כבכ"מ, ונ"ל ליישב ע"פ קושי' פ"י בגיטין דלמא שיאור הוא דמדרבנן אסור ואיך נסמך עלייהו עיי' בו שהאריך מאוד, ולכאורה בפשוט י"ל דבדרבנן כ"ע מודי דמהני אחזוק לחוד או י"ל עפמ"ש הריטב"א דכל דכתיבא עיקר המצוה והאיסור בתורה ומקיימי' אותה שוב מקיימים כל דקדוקי' עי' בו כן י"ל כיון דנשמרי' מחמץ דמפורש בתורה שוב מקיימי' חמץ דרבנן ומשמרי' איסור זה בשלימות וא"ש. ולפ"ז י"ל דאי הוי קתני רק אדם יוצא בה בפסח ה"א דווקא יוצא בה בלילה הראשון וגם הוא לא אכל מצה אחר' כמ"ש תוס' וסמכי' שפיר עליו כיון דכתיבא וליכא למיחש לשיאור דהא גם אם זה אינו חמץ מ"מ גם מצה אינו כמבואר ועיי' לקמן דשיאור ברי' בפני עצמו הוא וא"כ לא יצא ידי מצה דאוריי' וסמכי' שפיר עליו, אבל לאכול ממנו בשאר ימים ה"א גם אם הוא אוכל ממנו חיישי' דחמץ דרבנן הוא ואינו מדקדק בו קמ"ל רישא מותרת כנ"ל עיי' וק"ל. ד' ע"ב מותר מיד מפני שהן מחליפין כתב תוס' בשם ר"ת דבבצק איירי, ועיי' מהרש"א ומהר"ם שנתלבטנו בפשט שיטת ר"ת, זה בכה וזה בכה, וגרם להם כן שלא הי' לפניהם ספר הישר לר"ת ועכשיו שזכינו לאורו מצוה לשום עין בפנים היטב ויובן כוונתו ועיי' חדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שמפרש דבריו ומבארם באר היטב. מפני שהן מחליפי' יש לעיי' בוודאי אם הם אוכלים מזה אמרי' שוודאי החליף דלא שביק התירא, אבל איך מותר לקנות מהן דלמא מה שמוכרי' לנו של איסור הוא שלא החליפו ובאמת לא היו אוכלי' רק מוכרי' לנו לאכול, וצ"ל דלא חשידו אלפני עור היכי דאפשר להו ולכן אמרי' שוודאי החליפו קודם שמכרו לנו כדי שנאכל אנן של היתר כצ"ל ופשוט, אלא דיש להקשות לפ"ז איך קאמר הש"ס ומה בדרבנן לא שביק התירא באופן שאנו לוקחי' מהם או נותני' לנו במתנה אם יהי' איסור עוברי' אלפני עור ונ"ל מסברא מי שמכשיל חברו בדבר איסור דרבנן עובר אלפני עור דאוריי' כיון שחברו אינו רוצה בזה ולא יגרע מנותן לו עצה שאינה לטובתו והוא מטעהו בו וכל עיקרו דבר רשות הוא אי עושה ואי אינו עושה והוא יועץ לו לעשות עובר אלפני עור מכ"ש בדבר איסור דרבנן כשמכשילו שעובר אלפני עור ועיי' תוס' ע"ז ספ"ק (פ"ב א' ד"ה תיפוק) דמייתי ראיי' לר"ת דגם בדרבנן איכא משום לפני עור ולפע"ד דמדאוריי' עובר כנ"ל נכון ופשוט מאוד וא"כ אין ראי' דלא חשדינן