כתב סופר גיטין חולין קיח

וי"ל דרבותא זו אשמעינן מתני' דלא נשמע ממתני' דלקמן כהנ"ל וא"ש כנ"ל עיי'. אלא דיש להקשות לפ"ז אש"ס דבכורות דמקשה למה לי דהתם הכא מוכח מהכא דראש כילוד י"ל לפ"ז מהכא אין מוכח רק במקשה אז כשהוציא ראשו הרי כילוד, ושם אשמעינן מתני' דאפי' לא הקשה לילד ולא הגיע זמן הלידה מ"מ בהוצא' הראש הוא כילוד, ועיי' רש"י במתניתין דבכורות שם שמפרש ג"כ מתני' בהגיע זמן הלידה שהוציא ראשו תחלה וחזר ואח"כ יצא האחר ואח"כ יצא הראשון א"כ לא קשה אבל צ"ל מנא לש"ס דבאופן זה מיירי דמקשה הלא י"ל דהוציא ראשו בתוך הזמן והחזיר וזמן מה אח"כ התחילה להוליד ואז לא הי' זמן לידה, ועיי' רי"ט אלגאזי בכורו' שם, וי"ל. איזהו בכור לנחלה וכו' עיין סמ"ע וש"ך סי' רע"ז סעי' ו' ועיין תשובות שב יעקב סימן ב' ובתשובות פ"מ ועיין חי' חולין מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל מ"ש לקיים שיטת השארית יוסף ועיי' תשובת שמלת בנימין דף קע"ג. טעמו דראשו מת הא ראשו חי וכו' הקשה מהרש"א לתוס' מאי מקשה ש"ס ממתני' דלמא מתני' אשמעינן בנפל ותירוצו דחוק ועיין אחרונים, ונ"ל ליישב דקושי' ש"ס ממ"נ אם ראשו היינו ראשו לבד א"כ קשה הכא למה לי, ואם ראשו רובו וע"כ צ"ל דנקט משום דיוקא דבכור לנחלה קשה למה לי התם לדיוקא הלא דין זה דבו קיימא בוודאי מוכח מכאן ולמה לי התם הדיוקא לענין בכור לנחלה וקושי' הש"ס ממ"נ וא"ש, ול"ק קושי' מהרש"א, ועפ"ז א"ל ג"כ מה שדקדק הת"ח למה צריך ש"ס לומר דאדם מבהמה לא יליף לי' הי' צריך לומר רק דבהמה מאדם לא יליף ולהנ"ל ניחא דלא ידע ש"ס פירושו דמתני' אי ראשו רובו ולדיוקא א"כ קשה התם למה לי מוכח מהכא ואם מתני' כפשוטו ראשו ממש א"כ לא קשה מהתם קשה איפכא דהכא ל"ל ולכן מתרץ יהי' הפשט איך שיהי' ל"ק דאדם מבהמה לא יליף וגם בהמה מאדם לא יליף כנ"ל וק"ל. הא נמי תנינא שלי' שיצאה מקצתה וכו' הת"ח דקדק למה לא הקשה מיד משלי' דהיא מתני' דלקמן באותה מסכת וליכא לדחוי' עיי' בו, והנ"ל בשנישב דמקשה תוס' למה לא מביא מתני' דנדה יצא כדרכו, ונ"ל ע"פ שהקשה תוס' לעיל דלמא מתני' אשמעינן דהחזיר ג"כ כילוד ותירץ בדוחק ובמהרמ"ל כתב כי כמעט א"א בלא החזיר שיצאו שני ראשים מרחם האם וע"כ שהחזיר תחלה וכ"כ רש"י בפשיטות ומקשה ש"ס שפיר, ולפ"ז א"ש דממתני' דנדה ל"ק דס"ל דמשנתינו אשמעינן החזיר ולכן לא מקשה רק מבכורות דע"כ בהחזיר איירי וא"ש אלא דקשה מאי מקשה משלי' הלא י"ל דמתניתין דידן אשמעינן בהחזיר, אלא דא"ש דהכל כל החילוק בין אדם לבהמה דאדם פרצוף דידי' חשוב ובבהמה ליכא פרוזדר, וי"ל כל זה דווקא לענין שיהי' כילוד לא ילפינן זה מזה אבל מאחר שידעי' משלי' דגם בבהמה הוי ראש לידה, ומחזיר שלא יגרע כבר נשמע מאדם בבכור דלא מגרע החזרה ולענין זה אין שום חילוק בין אדם לבהמה ומתני' דידן שלא לצורך, והא"ש דלא מקשה מיד משלי' דהי' מקום לומר דמתני' להחזיר אתי' ולכן הקדים מבכורות ושוב הקשה משלי' ומתרתי מקומות קשה שפיר ואין שום דחי' כנ"ל נכון וק"ל. ובזה מצאנו מקום ליישב הא דפי' רש"י בקושי' הש"ס הא נמי תנינא, אלמא ראשו תנן דהוי לידה וסיפא דקתני החזירו לא איצטרך, וכבר הקשה בראש יוסף הא כל הסיפא מיותר ומאי האי דכתב רש"י דהחזירו לא איצטרך ולהנ"ל א"ש דתחלה כתב אלמא ראשו תנן דהוי לידה, ומ"מ הי' מקום לומר משום החזירו נקט כקושי' הנ"ל, ולכן כתב החזירו לא איצטרך דזה כבר נשמע מבכור' הנ"ל כנ"ל וק"ל. דף ס"ט ע"א לאו לאתוי' כה"ג וכו' צל"ע דלמא לאתוי' בעי' הראשונה הוציא ידו והחזירו ומנא לן למפשט הך איבעי', ונ"ל דמזה הוכיח רש"י דאיבעי' ראשונה רק למ"ד אין לידה לאברים והאיבעי' שניה לכ"ע וצ"ל מנא לי' הא ועיי' ת"ח, ולהנ"ל א"ש דהוכיח מכח קושי' הנ"ל ולדידי' א"ש דקאמר ש"ס להלכתא דיש לידה וא"כ איבעי' ראשונה בוודאי אסור' ורק איבעי' שני' איכא ותפשוט ממתני' כנ"ל וק"ל, ולאינך פוסקי' דל"ל כרש"י צל"ע. בעי' ר"י מהו לחוש לזרעו וכו' פי' רש"י מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו, צ"ע הלא ש"ס מפרש דליכא ספק על האבר עצמו רק אם מבלבל זרעו או לא, ונ"ל דרש"י ס"ל דבה"א עד דלא ידע דבא על פקוע' דכוותי' יש לפרש דהספק דוודאי הולד עצמו צריך שחיטה ומועיל לו השחיטה רק הספק אם תועיל השחיטה על האבר מאחר דבאביו לא הועיל שחיטתו לאבר היוצא כיון שלא