כתב סופר גיטין חולין קיז

הגוף יותר מי"ב חודש וכדברי הראב"ד, ואומר מעתה לאחר ששה חדשים מתלישת הפרי ליכא ס"ס דשמא אונס חד מה תאמר דנפקותא דלספק שני שמא לא רחשה אסורה לבשל הלא מאחר שבוודאי כבר מתה אם תפרש הוי פרשה מתה מותרת היינו לדגרסי פרשה ומתה וא"כ ליכא ס"ס דתרי ספיקות חד ואין א' מתיר יותר מחבירו ולכן הוצרך ר"פ לומר לר"ה דחידש דאחר יב"ח אינו מתקיים כלל הוא א"כ גם אחר יב"ח מותר וא"ש דנקט תמרי דמצוי' תולעים ואסור דליכא ס"ס אחר יב"ח רק מטעם ר"ה שאינו מתקיים ונעשי' עפר, ולפ"ז תוך ששה חדשים קיל דאיכא ס"ס ולאחר ששה חדשים אסור עד אחר יב"ח, והיינו לשיטה פרשה ומתה, ולאינך שיטות לעולם איכא ס"ס כמובן עיין בכ"ז היטב. והנה כתב תוס' דפסקינן כשמואל ונדחק די"ל בעיקרי היינו שתלוי' בעקרן, והר"ן כתב דברייתא חדא מנייהו נקט וצ"ל למה הניח הבריי' שבתאנים שבגפנים ונקט עיקרי שאינו רבותא כ"כ, ונ"ל במה שנ"ל לכאורה כיון דברייתא מרבה מכל השרץ דבעיקרי א"כ לא יהי' מלקות כיון שרק מרבוי' נפיק לן ואין לוקין כמו ח"ש שאין לוקין דלא נפיק רק מכל חלב ועיי' מל"מ פי"ג מהלכת שגגות בהגהות מל"מ שם שהאריך בכלל זה היכי דמרבינן מכל לאיסור מרבי' ולא למלקות ולפ"ז י"ל דברייתא אשמעינן דבעיקרי זתים וגפנים נפקא לן מכל שרץ ולולי כן לא הוי ידעינן וא"כ ליכא רק לאו ולא מלקות ואלו הוי אמר זתי' שבאילנות נפיק מכל ה"א דבאילני גופי לא צריך כל דמסברא כמו על הארץ הוא ומלקי נמי לקי ול"צ כל רק לבאיביה, ולכן נקט הברייתא שבעיקרי זתים דנפיק מכל ולדינא ידעינן גם בפירות שבאיבי' כיון דכתיב כל מרבינן הכל חוץ מפירי התלושה וכמ"ש הר"ן דהכל חד והיינו כיון דכתיב כל מרבינן הכל כנ"ל עיי', אלא דהרמב"ם כתב דלוקין על פירות שבעיקרי ובפירי שבאיבי', וצ"ל למה כיון דלא נפיק רק מכל מוכח דרמב"ם ס"ל כרשב"א בתשובה מובא במל"מ שם דמה דמרבי' מכל גם לענין מלקות מרבינן ודלא כדעת הה"מ בפ"ג ממ"א הלכה ו' עיי"ש במל"מ היטב ותבין כנ"ל וק"ל. ודע די"ל מדנקט שמואל קישות שהתליעו ולא אמר סתם פירות שהתליעו, דס"ל לשמואל דווקא קישות דגדלי' מן הארץ ופירי ושרשה חד לכן הוי הפירי ג"כ כמחובר משא"כ פירות שבאילנות שצומחי' מן האילן אחר שכבר נתגדל האילן הפירו' מחוברי' באילן ואילן לארץ ס"ל ג"כ לשמואל דלאו דין ארץ להם והא דמייתי הש"ס סייעתא לשמואל שבעיקרי זתים וגפנים היינו מכח כ"ש כמובן וי"ל עוד דהיינו דקאמר הש"ס לימא מסייע' לשמואל מברייתא ויש בו קושי' ג"כ דמשמע מברייתא כל פירות שבאיביה ושמואל נקט דווקא קישו", וע"ז מתרץ ש"ס שבאילני גופי ואמר דיקא נמי ול"ק לשמואל מדיקא נמי דברייתא דדזתים וגפנים איירי נקט דווקא אילני, ושמואל אמר דינו בקישות ומדמה זה לעיקר זתי' וגפני' כן י"ל אלא דכל הראשונים לא ס"ל לחלק בהנ"ל ודעתם רחבה מני ים, וצ"ל למה נקט שמואל קישות דווקא, ולשיטת רש"י ניחא דלאפוקי בפירי דהמקום צר שאין יוכל לרחוש עיי' וק"ל. תולעי' דרנא דבשרא אסורי שיטות רוב ראשונים דלאח"מ מותרי' כל זמן שלא פרשו. אבל בשפרשו אסורי' בבשר ודג וגבינה, וראבי"ה ס"ל דאפי' פרשו לגמרי מותרין ועיין יש"ש דצריך דווקא גדולי קרקע, והפ"ח הרעיש על זה ובתוך הראיי' כתב ראי' מדלא לספי וכן מיבחושין שסינן, וראי' זו תמוה דאלו גדולי קרקע מפירות באים גדולי קרקע, אבל לפי מסקנת ש"ס עירובין כ"ז דדגים ושרצי המים לאו גדולי קרקע נינהו עיי"ש א"כ איך קאמר הש"ס דניחוש בשיחין ומערות דפרשו ועי"ז נעשו שרץ הארץ הא עכ"פ לאו גדולי קרקע נינהו ומותרי' ע"כ דלא צריך גדולי קרקע רק שורץ על הארץ וצ"ע על הראבי"ה וביותר שלא הרגישו האחרונים בזה וצלע"ג. הי' פרק בהמה המקשה בהמה המקשה לילד וכו' עיין תויו"ט שכתב דאורחי' דמלתא נקט המקשה וכו' ועיין תבואת שור בבכור שור מ"ש, והנלפע"ד ע"פ מתני' ספ"ק דעירוכין דמחלק בין יושבת על המשבר דבאינה יושבת על המשבר היא וולדה כגוף אחד וביושב' על המשבר גופא אחרינא הוא וממתיני' על ולדה והנה לקמן פליגו ר"מ ור"י בבן ט' חי אם ניתר בשחיטת אמו וטעמא דר"מ בבן ט' נגמר הוולד ואין לו שייכות לאמו ור"י פליג, ונ"ל דבמקשה לילד והולד מעותד ומוכן לצאת גרע טובא מבן ט' לר"מ וסברא שלא יהי' כגוף האם, ומכ"ש כשכבר הוציא ע"י הקישוי אבר א' בוודאי הסברא כך ומ"מ מותר ע"כ בשחיטת אמו כדמוכח ממתניתין דהכא