כתב סופר גיטין חולין קטו

ויש ראי' מלשון הברייתא לשיטת הרמב"ם והראב"ד דאינו סימן רק טע' מדקתני כל שראש ושדרה מינכר, ואי סימן הוא דטמא אין לו שדרה איך שייך כל שניכר אין צריך היכר כיון שרואי' שדרה נדע שטהור הוא ובראש שייך שפיר היכר אי ראשו רחבו אבל בשדרה לא שייך, וע"כ כוונת הברייתא שמכיר בטביעות עין הראש ושדרה כנ"ל ולאינך רוב פוסקי' דבשדרה עצמה יש היכר ובאמת לטמא ג"כ איכא שדרה רק שאינו בדמות של טהור ועיי' נב"י תנינא [יו"ד סי' כ"ט] בתשובת בן המחבר דהשואל רצה לומר כן ולהנ"ל יש ראי' עיי', ועיי' רש"י בע"ז דכתב דטמאי' אין להן חוט השדרה, משמע דס"ל דשדרה אית לי' חוט ל"ל, ונראה דהיינו טעמא דלא קיומי היכי דרדיפ' מיא כי החוט מחבר הגוף ושדרתו ומקיימו בתוקפו משא"כ בלא חוט כנ"ל וק"ל. דף ס"ז ע"א מאי רבי חריצי' ונעיצי' לאיסורא, הכה הרמב"ם [הל' מ"א פ"ב הי"ח] פסק דאינם נובעי' ועצורים ככלים מותרי' נראה דאינם עצורים ככלים הגם שאינם כובעי' מ"מ אסורי' וכתב הה"מ דפוסק כתנא דבי ר"י, והיש"ש הקשה למה לא פסק כת"ק וכדפסק הרא"ש באמת, ועיי' אריכת פר"ח ועיי' פלתי, והנלפע"ד ליישב, הנה המהרש"א נתקשה למ"ד כללא בתרא דווקא למה לא יהי' אסור בבעיב' וחריצי' שאינם כובעי' ג"כ כיון דדמי' שאינן עצורי' וג"כ גדילי' ע"ג קרקע ונדחק דצ"ל דנובעי' לא הוי צד חשוב ודבריו אינם מעלים ארוכה ליישב סגנון הש"ס דהא מקשה ונרבה גדלי' ע"ג קרקע אע"פ שאינם נובעי' וע"כ משום דכללא בתרא דווקא ולמהרש"א לא מקשה מידי וע"כ צ"ל דזה אינו צד חשוב וצריך תאכלו למעט וא"כ למה נמעט ג"כ חריצי' נמעט הפחות שיחין ומערות, ונ"ל לולי שיטת ר"ת דש"ס דקאמר מה הפרט מפורש כובעי' היינו קודם שידע שיש חילוק בחריצי' עצמן בין עצורי' ככלים ולא סבר דיש נפקותא בזה לומר שזה צד כלל שנקרא דומה או אינו דומה כדמקשה לקמן מ"ש שיחין ומערות מ"ש חריצי' ונעיצי', ולכן קאמר הש"ס רק מרבה אני נובעי' וממעט שאינם נובעי', והיינו דנובעי' קרי לי' חריצי' ואינם נובעי' שיחין ומערות כיון ששיחין ומערות כולם אינם נובעי' וחריצי' נובעי' ואלו שאינם נובעי' בכלל שיחין ומערות בה"א וכצ"ל ע"כ לשיטת רש"י דלא יכחיש דיש חריצי' שאינם נובעי' ולא יפלג במציאות עם תוס' רק דס"ל דבכלל שיחין ומערות הוא, וכצ"ל לתוס' לת"ק עיי', אבל כדמייתי דתנא דר"י דאמר מרבה אני חריצי' ואלא מחלק בין נובעי' ועיי' ת"ח דע"כ מוכח לתנא דבי ר"י כתוס' דאל"כ לא צריך כלל לריבוי האחרון ונדע מכלל ופרט דנובעי' אסורי' וע"כ דצריך ריבוי בתרי לרבות חריצי' שאינם נובעי' ועל זה מקשה ש"ס מאי איכא בין שיחין ומערות ע"כ הוצרך לחדש עצורים ואינם עצורים הוא צד שיש לחלק בין שיחין וחריצי', מאחר שחידש זה שוב גם לת"ק דכללא בתרא עדיף ג"כ נרבה אפי' חריצי' שאינם נובעי' ולא נמעט מתאכלו רק הפחות שיחי' ומערות לחוד ושפיר פסק הרמב"ם כת"ק כנ"ל יסוב נכון. והנה הרא"ש ורוב הראשונים פוסקים כת"ק דכללא בתרא עדיף ומחלקי' בין כעוצי' הנובעי', ועיי' מ"ש לעיל בסוגיא דחרגל ליישב מה דסתר מדפסק שם כללא קמא דווקא שוב מצאתי מ"ש בזה בספר כנפי יונה סי' פ"ד והרגיש בסתירה הנ"ל עיי"ש וק"ל. אמר ר"ה לא כשפי אינש שכרי בצבייתא וכו' מפי' רש"י דלמחר שיראנה יסבור דלא פרש וכו' כראה דאם לא יראה מותר לשתות ואינו חושש דאיכא ס"ס שמא לא הי' בו ואת"ל הי' שמא לא פריש רק דחיישינן שמא יראה אותה ויאכלנה בטעות שסבור שלא פריש וליכא אלא חד ספיקא ומשום גזירה זו אפשר רק לכתחלה אסור לשפות ובדיעבד אם אינו רואה מותר לשתות וכשרואה ישליך התולעת לחוץ. אבל ראיתי בפר"ח ופ"ת ס"ל דגם בדיעבד אסור שמא ישתה אחר שלא ידע כצ"ל עיי' בהם. והנה הרמב"ם לא מייתי כלל הא דלא לשפי והכ"מ נדחק דאין בו רבותא ודוחק ונלפע"ד ליישב דהרמב"ם ס"ל כשיטת האו"ה דמביא הב"ח דבדיעבד מותר לשתות דאיכא ס"ס כהנ"ל, וצריך אני לבאר קצת דבאמת כתב הר"ן דמצוי בהם התולעת ונראה דלא מועיל משו"ה ס"ס, אבל י"ל דמצוי' בהם קודם שסיננן. אבל לאחר שסיננן לא מצוי' שיפול התולעת לתוך המסונין כנ"ל, וצ"ל הא דלכתחלה אסור כדי שלא יעשה ס"ס בידים ועיי' מג"א ריש סי' תס"ז בשם מהרי"ט דאסור לעשות ס"ס בידים כצ"ל, ובזכרוני שראיתי בספרי אחרונים דווקא אם ספיקא דאוריי' לחומרא אסור לעשות ס"ס בידים, אבל לרמב"ם דספק דאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא מותר לעשות ס"ס בידים, ואומר לפ"ז דס"ל לרמב"ם דר"ה דאמר לא לשפי ס"ל ספק דאורייתא לחומרא כתנאי דס"ל כן וכבר אמור