כתב סופר גיטין חולין קיד

מ"מ לדידי' ג"כ כל שיש לו קשקשת אחת י"ל סנפיר רק דאינו מכשיר בזה, ולפ"ז לפי שכתבו הראשונים דר"י הוכיח שני קשקשי' צריכי' מלשון קשקשת דלא כתיב קשקש ועיין מעי"ט, וא"כ אם או או קאמר וכתב המהרש"א דכוונת תוס' דבסנפיר לחוד לא הוי סגי דתורה הודיענו בשנמצא חתיכת דג דנאכלהו ע"י קשקשת כן קושי' תוס' ולר"י א"א לומר כן דאיך אמרה תורה קשקשת דצריך שני קשקשים הלא גם שלא סמכה תורה על הקבלה כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוצרך לומר קשקשת בחתיכה כצ"ל למהרש"א הנ"ל, מ"מ איך הצריכה תורה שני קשקשי' הלא באמת סגי בשיהי' קשקשת א' דהא באמת ע"כ דאית בי' סנפיר ומותר מדינא ובשנראה קשקשת א' סגי' וע"כ דבאמת צריך לקשקשת לסימן גמור דבסנפיר לא סגי, וא"כ י"ל מאן דס"ל בכ"מ או או הכא ס"ל כר"י דקשקשת תרתי משמע וע"כ שניהם יחדיו כנ"ל וק"ל. ויש להקשות דלמא הלכה לא הי' רק כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר היינו כל שיש לו קשקשת כשבא לפנינו הטבע שא"א שלא יהי' לו סנפיר, אבל אלו שטבעם שקשקשיהם נושרי' כשיוצאי' מן המים מנא לן דאלו יש להם סנפיר דלמא על מין זה לא נאמר הכלל, וא"כ אין מקום לקושי' הש"ס כמובן, וי"ל דא"כ במים דדרשינן שנשרו במים כמו שהבאתי לעיל מרש"י בתורה והוא בת"כ והיינו מקרא ג' דכתיב במים מיותר וא"צ לכלל ופרט ומשום זה נדרש בת"כ להכי ולמה לי' דנוכיח דנשרו במים מהני מדצריך סנפיר וכהנ"ל, והוא ע"ד פלפול וצע"ק. והיותר קשה לי איך מתרץ הש"ס דה"א מאי קשקשת סנפיר הלא נדע דקשקשת אינו סנפיר דהא כתיב במים לרבות שנשרו וכבר כתבתי לעיל דנשרו אינו רק בקשקשי', א"כ איך הוי טעינן דקשקשת היינו סנפיר ולא שייך עליו במים שאינן רק במים, ואולי י"ל דכוונת ש"ס דהוי טעינן דקשקשת היינו דבר המסוכסך כמ"ש תוס' לעיל והיינו שתורה אמרה שבכל דבר המסוכסך יהי' מותר או בקשקשת או בסנפיר ששניהם דבר שהיד מסכסך בו וא"ש דרש במים לקשקשת שנושרי' כן י"ל ועדיין צ"ע. ודע דמלשון ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת משמע דע"פ הרוב שיש להם סנפיר יש להם קשקשת אלא דמצוי שאין להם קשקשת משא"כ שיש להם קשקשת כולם יש להם סנפיר ודלא כפלתי שכתב שהרוב יש להם סנפיר וכבר תפס עליו בפמ"ג, ומלשון יש שיש לו משמע דאיכא אבל ע"פ הרוב אינו כנ"ל. ובזה נ"ל ליישב קושי' תוס' על רש"י בע"ז דמפרש קושי' ש"ס ממשנתינו דקתני רק סנפיר וקשקשת דקשי' בין לר"נ בין לר"ה, ותוס' הקשה דע"כ מוכח דמשדרה ל"ק דסימן גואי הוא עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דרש"י ג"כ ס"ל דמשדרה ל"ק, רק דקושי' הש"ס גם למ"ד ראש ושדרה לפמ"ש הראשונים דטעמא דאית לי' דראש לחוד לא מהני משום דאיכא דדמי' לטהורי' וחייש להו ואידך לא חייש למיעוט הזה עיי"ש, וי"ל לפ"ז היכי דאיכא ראש כטהור וגם סנפיר דעל הרוב יש לו קשקשת ג"כ רק מיעוט המצוי דל"ל קשקשת, ורוב דאית להו ראש כזה ג"כ טהורים מצרפי' אלו סימני' יחד לכ"ע וסמכינן עלייהו כעין שכתבו האחרונים לענין סימני' דחיישי' לאתרמי, אבל לשני סימני' שיתרמו לא חיישינן כן הדבר הזה וכ"ש הוא ועיין כעין זה בפלתי ולפ"ז א"ש דמקשה הש"ס לכ"ע, דבמתני' לא קתני אופן שנסמוך על סנפיר בלא ראית קשקשת ולהנ"ל יש אופן בצירוף הראש וכהנ"ל, ומתרץ דאיכא עראי ופלמודא ולכן לא קתני דאינו סימן תמיד לטמאות וא"ש כנ"ל עיי'. והנה באמת דברי תוס' בע"ז שם דכתב דסימן גואי לא קחשיב צ"ל הא קתני במתני' זפק וקרקבנו נקלף דג"כ סימן גואי וראיתי שנתקשה כן אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידושיו, אבל נ"ל פשוט דנכון הוא דכוונת תוס' כיון דאיכא סימן בדגים להתירם ולטהרם בלי סימן גואי חשוב אלו מלחשוב דגואי ג"כ, אבל בעוף דליכא אופן להתיר עוף אם לית לי' ד' סימני' דמנייהו סימן גואי ג"כ ע"כ הוצרך לו, והלא חשיב ואזיל סימני בהמה וחיה ועופות ודגים ובעופות א"א שום היתר עוף מבלעדי סימני גואי חוץ כשיכיר עכ"פ פרס ואזניה ואין דומה לדדגים כנ"ל פשוט וק"ל. ועיין ת"ח בע"ז שכתב דקושי' ש"ס ממתני' מדקתני כלל סימני דגים מאחר שמפורשים בתורה לא הו"ל לומר רק סימני דגים נאמרו מן התורה כמו דאמר בבהמה וחיה וע"כ לשלול דווקא סימני' מהני ולא טביעת עין והפר"ח מביאו ג"כ ומסכים עמו, ולא זכיתי להבין הלא במתני' איכא פלוגתא כמה קשקשי' צריכי' וגם מה המה הקשקשי' ומה סנפיר א"כ הוצרך לפורטם, משא"כ בבהמה וחי' וצ"ע.