כתב סופר גיטין חולין קיג

שכתבתי, ולפ"ז לרש"י מוכח עכ"פ. דל"ל שיטת הרמב"ן, אבל נ"ל לחזק דברי גם לשיטת רש"י, בשנדייק עוד דבעובדו' דמייתי שם אמר חזי בי' קלפי ובהאי נונא דנקטי להדי שמשא אמר חזי דהוי בי' צמחי ולא אמר חזי בי' צמחי, ולכן נ"ל ג"כ כמ"ש דע"י בדיקה ראה והכיר מקום מושב צמחי היינו קלפים הדקים שהי' בו והיינו דחזי דהוי בי' צמחי דהיינו שהכיר שהי' בו צמחי תחלה ונשרו וא"ש ג"כ לפי' רש"י דמפרש צמחי קלפי ומשום שהיו הקשקשי' דקים לכן לא הכיר מקום מושבם רק בשמשא כנ"ל ואמת נכון הדבר. ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז וכו' כתב תוס' בע"ז ל"ט ע"א דנפיק מדכתיב אין לו עין עליו, והנה דרש זה לא מצינו אלא במה שאין לו עכשיו ועתיד להיות וכן לענין יבמה ובן אין לו עיי' עליו אם יהי' לו, אבל עתיד להשירן לא נילוף מזה, ומביא רש"י בתורה מדכתיב ואשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לא יאכל היינו קרא השלשי, במים אורוי' לנו אע"פ שמשירן בשעה שעולה מן המים ואין לו רק במים, מ"מ סימן טהרה הוא, ותרתי דרשות צריך ופשוט. ע"ב יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור וכו' עיי' ת"ח שהרגיש מאי רצה הש"ס באריכות הזה ומה מוסיף על המשנה וכתב דאשמעינן לאפוקי דלא נימא דאו סנפיר או קשקשת כקושי' תוס' נדה [נ"א ב' ד"ה ולכתוב] וצל"ע הלא מוכח כן ממתני' דנדה דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וע"כ דאחד לבד לא מהני דאל"כ לענין מאי הודיענו דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ומאי תועלת בהודעת דבר זה, והת"ח בעצמו כתב כן על תוס' נדה דלא קשה דאו זה או זה לפי שתירץ כאן דהלמ"מ נאמר כל שיש לו קשקשת, ואם או זה או זה למאי נפקא מינה אמר הלמ"מ, ונלפע"ד דאיכא נפקותא להחמיר הנה כבר כתבנו לעיל שיטת הר"ן דאין צריך מקום מיוחד אפי' לקשקשת אחת דנדבק בו לא שכיח ולא חיישינן לו, ואומר באופן שבא לפנינו דג שלם ואין בו סנפיר ויש בו קשקשת א' או שנים והיינו מתירי' אותו כי לנדבק לא היינו חוששין, אבל מאחר דכללא הוא שא"א לקשקשת בלא סנפיר ע"כ זה שאין לו סנפיר בוודאי ויש לו קשקשת ע"כ שהקשקשת שבו נדבק מדג טהור אחר, ובסנפיר לא שייך שנשר כן ס"ל הט"ז בפשיטות ודלא כפר"ח ועיי' פמ"ג שהאריך בזה ומסברא כן הוא דסנפיר דבוק בגופו וקשה לחתכו ולא ינשר, וגם עתיד לגדל לאח"ז לא שייך בסנפיר דהיינו שיהי' לו קשקשת קודם סנפיר לפמ"ש הרמב"ן בתורה דע"י סנפרים שט למעלה ועי"ז דוחק המותרת שהמה הקשקשי' עיין בלשונו ותבין וא"כ א"א שהקשקשת יוקדם לסנפיר, וכי כן בשאנו רואי' קשקשת בדג שלם בלא סנפיר ע"כ שנדבק בו ואיכא נפקותא טובא לידע דבר זה כל שיש לו קשקשת וכו' ולעולם או או קאמר ומקשה תוס' שפיר בנדה, וא"ש ג"כ דברי הת"ח דמתני' ה"א דאו או קאמר ולכן אשמעינן סתמא דש"ס דצריך שניהם, ובזה יובן ג"כ דתוס' דנדה העמיד קושיתו על דברי ש"ס לכתוב קשקשת ולא על מתניתין כנ"ל עיי'. ויש להקשות לפ"ז מאי מקשה ש"ס לכתוב רחמנא קשקשת וכו' י"ל דאשמעינן דסנפיר סימן הצריך כדי שאם יבוא דג שלם לפנינו ונראה שלא יהי' בו סנפיר ונטהר אותו ע"י סימן קשקשת ולנדבק לא נחוש כיון שאין רעותא לפנינו שנחוש לו ולכן כתב סנפיר ולא נאכלהו מכיון שאין לו סנפיר, אלא די"ל דקושי' הש"ס כיון שהלכה למשה מסיני או מקבלה ע"י אדם הראשון דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר א"כ אם יבוא דג לפנינו בקשקשת בלא סנפיר נטמא אותו מאחר שא"א דבר זה אם לא שנדבק הקשקשת מדג אחר שטהור וא"כ סנפיר למה לי וא"ש עיי', ונ"ל דהא דמשני הש"ס יגדיל תורה ויאדיר ונדחק תוס' בכוונת הש"ס כיון דאנו יודעי' מהו קשקשת מאי צריך עוד ואטו תחוש התורה שלא נדע ונטעה בשם אחר האמור בתורה בחיה ועופות ובסימניהם. ולפ"מ הכוונה יגדיל תורה דלא סמכה על קבלתינו מאדה"ר או על הלמ"מ דכל שיש לו קשקשת וכו' ועי"ז לא נטהר דג שלם בקשקשת בלא סנפיר ע"ז לא סמכה התורה ולהגדיל תורה כתב לנו הכל בפירש שלא נכשל באיסור כנ"ל עיי' היטב וק"ל. מכדי אקשקשת סמכינן לכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר, הקשה תוס' למאן דס"ל בכ"מ או או עד דכתיב יחדיו א"כ נימא נמי כאן או או, ונ"ל הנה מוכח דהאי כללא כל שיש לו קשקשת וכו' גם בקשקשת אחר היא דאל"כ מאי מקשה הש"ס דלמא צריך סנפיר בקשקשת א' דאיכא דל"ל סנפיר וע"כ דקבלה דאפי' בקשקשת א' יש לו סנפיר ומצאתי כן ג"כ בפ"ת שהוכיח כן, והנה פשיטא דאין פלוגתא בין ת"ק דמתני' לר"י בזה דלר"י דצריך לסימן טהרה שני קשקשי' אבל