כתב סופר גיטין חולין קיב

רק עצורי' בכלי' ולא אינך, אבל לתנא דבי רב כיון שיש לנו את זה תאכלו דע"כ על שיחין ומערו' קאי דגם המה גדלי' בקרקע ומ"מ מותרי' שוב לא נוכל לרבות כעיצי' שאינם נובעי' כיון דכללא קמא עיקר ומשום טעמא דגדלי' בקרקע דגורם איסור לא מרבי' דלפנינו דשיחי' ומערו' ממעוטי' דג"כ איכא טעם זה, ועפ"ז א"ש הסוגי' דלקמן ביותר די"ל דש"ס לקמן דמקשה ונרבה הגדילי' בקרקע אפי' למ"ד כללא קמא אזיל עיי"ש היטב כנ"ל ליישב וק"ל. דף מ"ו ע"א ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקקשת הנה במתני' לא קתני מקום איה צריכה הקשקשת שתהי' אבל בתוספתא קתני שצריכה שתהי' תחת זנבו וסנפירו ולחי' וכבר פירש הרמב"ן דאו או קתני והטעם שצריך דווקא במקומות אלו כתב דבשארי מקומות חיישינן לנדבק בו מדגים טהורים, והר"ן כתב כי מאחר דבמתני' לא קתני מקום מיוחד ע"כ דלא קפיד ולא חיישי' לנדבק בו, ותוספתא לא מובאת בש"ס עיי' בו, והי' נלפע"ד דמתני' ותוספתא אולי לא פליגו, די"ל הגם לפמ"ש הרמב"ן דחוששין שנדבק בו מדג טהור אבל נ"ל פשוט אם מצאנו דג א' שיש בו קשקשת וכן ראינו עוד כמה דגים ממין זה שיש בהו קשקשת לא נאמר שבכולן איקרי שנדבק בהם קשקשת זה וודאי לא אמרינן וחשש זה לא נאמר אלא בבוא דג לפנינו שלא ראינוהו ואנו רוצים להתיר אותו ע"י סימן קשקשת אנו חוששין לו שנדבק בו ואיקרי בו מעשה דיבוק, וא"כ י"ל מתני' קאמר סתם ובדגים כל שיש לו קשקשת א' היינו באופן שברור לנו שלא נדבק ואיך ברור לנו כגון שראינו כמה דגים ממין זה בקשקשת א' ושוב יצאנו מחשש דיבוק ותוספתא אמר הדין להתיר בפשיטות על קשקשת כשיבוא דג לפנינו יש חשש דיבוק צריך דווקא במקום ידוע כנ"ל ועכ"פ הדין בעצמותו נכון לדעתי עיי'. והנה כתב הרמב"ן בתורה דקשקשת הוא הנדבק בו וניטל ביד או בכלי, אבל מה שאינו ניטל כלל מהעור אינו בכלל זה ומייתי ראי' דילפינן משריון קשקשי' הוא לבוש, ולבוש ניטל באופן זה עיין בפנים היטב, ועיין נב"י תנינא חי"ד [סי' כ"ח] שנתקשה מהא דמצינו עור ובשר תלבישני ואינו נקלף ביד או בכלי, ועיי' בתשובת הגאון בן המחבר שם שכתב שמזה הוכיח הרמב"ן המובא באהל מועד שמביא הפר"ח סי' פ"ג, דאפי' שנקלף ע"י מים רותחין ג"כ בכלל קשקשים, משום האי קרא עור ובשר תלבישני ועור נקלף ע"י חמין עיי"ש, ושותא דבן המחבר זצ"ל לא ידענו דעדיין בשר מי ניחא דאינו נקלף ע"י חמין והלא תלבישני גם על ובשר קאי ודבריו אינם מעלי' ארוכה במח"כ, אבל גוף קושי' הגאון כב"י זצ"ל לא זכיתי להבין, דאיוב אמר עור ובשר תלבישני היינו שהנפש אמרה שהלבישה עור ובשר ועצמות וגידים תסוככני, ושפיר נקרא מלבוש דאינו דבוק בנפש וכשנפרדו זה מזה לא יודבק מזה על זה כלום, משא"כ קשקשי' שאינם נקלפי' מעל העור ולא יופרד זה מזה רק שידבק מהעור עמו אינו בכלל מלבוש, והגע עצמך איזה שיעור תתן למלבוש ואיזה לעור וגוף הדג אם לא יופרדו זה מזה הכל כגוף אחד דמי וכשיפרידו בתחבולה הוה כחותך מגוף ומנתח אותו לנתחים, ולכן אינו לבוש רק המלובש עליו ונפרד ממנו כקליפי פירות וכדומה כנ"ל, אחרי רואי ראיתי שכוונתי בזה לאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל אבל לא ביאר כ"כ והדבר נכון ופשוט. ועיין כב"י שם שהקשה על הרמב"ן הנ"ל מש"ס ע"ז ל"ט ע"א האי נונא דהוי דמי לצלופחא נקטי להדי שמשא חזו דהוי בי' צמחא ושרי, איך התיר ע"י שראה בו קשקשי' ולא בדק אם נקלפי' וע"כ שא"צ שיהי' נקלפים כלל, והרבה תירוצים נאמרו ע"ז בספרן של צדיקים גדולי האחרונים זצ"ל, והקושי' כבר אמורה בב"ח יו"ד סי' פ"ג ונדחק בתירוצי' ועיין בספר שיבת ציון מה שטרח בדברי הב"ח, והנלפע"ד בשנעיי' בע"ז שם דמייתי עוד בדיקות אחרות ובכולהו נאמר דחזו בי קלפי, ובהאי מעשה דנקטי להדי שמשא וחזו בי' צמחי ושרי', הדקדוק מורגש למה שינה וקרי לי' צמחי ולא קלפי, לכן נ"ל דהכוונה דכמה דגים אחר שמקלפי' הקשקשים ניכר מקום מושב כל קשקשת וקשקשת ונשאר עור דק שהי' הקשקשת סבוך בו ציצי' קטנים, ונ"ל שזהו שראה אחר דחזי בשמשא וראה צמחים היינו הציצי' הנ"ל ומזה שפט כי היו בו קשקשים וכבר נשרו ונשרו במים ועי"ז התירו ולא הי' צריך לשום בדיקה כיון שחזה שנשרו מעצמם ואין לך דבוק יותר מזה והלא מתירי' קשקשים שנשרו במים כנ"ל נכון. אלא שראיתי שרש"י בע"ז שם פי' צמחי קלפי' דקים, נראה שלא דייק רש"י בשינוי לשון צמחי ומפרש צמחי קלפי וליתא לתירוצי, אלא שבאמת ישוב נכון על הרמב"ן בתורה דיפרש כמו