כתב סופר חושן משפט פז

א"ש דמוקמי' הנכסים בחזקת יורשי האם, ואנו אין לנו לומר אלא דס"ל לר"ש כמ"ד ב"ב קנ"ח ע"א בחזקת יורשי הבן או ס"ל כת"ק דמתניתין שם דיחלוקו ולכן הוצרך לומר דוודאי מת תחלה. ולפ"ז קשה עדיין מאי צ"ל דהוא מיית תחלה וודאי גם בספק א"ש דמתני' באין ידוע שכלו חדשיו ומ"מ נוחל ומנחיל הגם דאין הולכין בממון אחר הרוב וגם הלכה כרשב"ג, מ"מ נוחל ומנחיל כיון דהנכסים בחזקת יורשי הבן א"כ הוי רוב וחזקה וגם אי חולקין ס"ל כת"ק דמתניתין ב"ב שם, מ"מ אזלינן כאן בתר רוב כיון דעכ"פ ליכא כאן חזקה נגד הרוב ולכ"ע אזלינן בתר הרוב דל"ל לשמואל לא אזלינן בתר רוב רק נגד חזקה כמבואר, משא"כ בעובר בכה"ג שאינו ידוע שכלו חדשיו הוי ס"ס ליורשי האם חדא שמא מת תחלה ושמא אינו בר קיימא ואינו נוחל ומנחיל והיינו אי מוציאין ממון בס"ס גם אי לא אזלי' בתר רוב עיין תוס' כתובות ט' ע"ב סוגיא פ"פ, וגם לחולקי' ע"ז עיין פ"י שם, מ"מ למ"ד במתני' דיחלוקו דספיקא הוא וליכא חזקה ליורשי אם ולא לאב בוודאי א"ש דאינו נוחל כלל דאיכא ס"ס כמובן ולא צריך לומר דוודאי מת רק ספק וא"ש דגם בנהרגה ויושבת על המשבר י"ל דאינו נוחל דמ"מ ספק איכא כשיטת רש"י עירובין ועיין מג"א סי' ש"ל. ומכ"ז הוכיח הרמב"ם דגם נפל שאינו בר קיימא כיון שחי אחר מיתת האם יורשו וא"כ ל"ק מידי דליכא רק ספק א' שמא מת תחלה והוצרך לומר ע"כ דמת וודאי תחלה כנ"ל ועיין היטיב

ובזה "ל מה דנתקשו בה אחרונים דמקשי בב"ב שם על ר"ש דווקא הלא בלא ר"ש ס"ל לאמוראי דעכ"פ ירושה דממילא אתי' זכה העובר וכן מצאתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דקדוק זה, ולפמ"ש א"ש די"ל מעתה גם המקשן דהקשה ידע אוקימתא דר"ש נוחל בנכסי האם וכו' ומ"מ הקשה משום דלא ידע דהוא מיית תחלה וסבר היא מיית תחלה כמ"ש תוס' בנדה וב"ב, והי' קשיא לי' ולא רצה לומר דמתני' בלא ידעינן שכלו חדשיו ולכן לא קתני עובר משום דנפל ג"כ יורש כהרמב"ם כיון דע"כ מוכח כהרמב"ם מר"ש הגם ממקשן ליכא ראי' כמו שדחיתי לעיל אבל השתא דמוכח בלא"ה מר"ש דנפל יורש א"כ י"ל גם המקשן מה"ט הקשה, וי"ל דבאמת לא פשיטא להמקשן דבר זה דנפל יורש, רק דהוכיח כן מר"ש עצמו דמייתא ראי' בב"ב מברייתא דגר שמת וכו' דנתקשה תוס' שם וכאן דמוכח לר"ש דס"ל גם נפל יורש ומש"ס ב"ב משמע דאינו יורש ותי' דביבמות חיישינן שמא כבר מת בבטן אמו עיי"ש ומזה הביא הקצה"ח ראי' לרמב"ם. ולפ"ז י"ל דמשו"ה הקשה המקשן לר"ש שפיר דהוא ס"ל ע"כ דנפל יורש, אבל לאינך אמוראי ל"ק די"ל דס"ל דנפל אינו יורש וא"ש

והנה בשיטת הראב"ד ודעימי' דס"ל דנפל אינו יורש צ"ל ראי' קצה"ח וראי' שהבאתי והנה לראי' שהביא קצה"ח י"ל בפשוט דס"ל כמ"ש רמב"ן ב"ב בברייתא דשם וכ"כ קצה"ח, וגם למעיין בתוס' יבמות ס"ז ע"ב שכתב דשם חיישינן שכבר נפל הוא, לא תירץ כמו שתירץ בנדה וב"ב שכבר מת רק שכבר נפל נראה דס"ל דנפל איני יורש רק ברייתא דגר שמת היינו שהפילה אח"כ ואמרי' עכשיו נעשה נפל וכמ"ש הקצה"ח בסוף דבריו בעצמו ועיין נתיבות המשפט

ועוד נ"ל דדבר זה דנפל יורש או לא תליא בדרב אדא שבת קל"ו ע"א דאמר מוהלים ממ"נ אי נפל מחתך בבשר וכו' עיי"ש נראה דס"ל דנפל כמת הוא א"כ בדין שלא יהי' יורש דחיותו כחיות זנב הלטאה, ואביי בשבת שם ס"ל דתנאי היא אי נפל כמת הוא ורבא אמר כ"ע ס"ל דע"כ מת הוא עיין שם היטיב ועיין רשב"א שם דהא דר' אדא לא ברירא ורי"ף לא סבירא לי' כוותי' דמחתך בבשר הוא עיי"ש. ולפ"ז י"ל ר"ש דמייתי ראי' מגר שמת וס"ל דנפל יורש ל"ל הא דרב אדא דנפל כעת ואולי ס"ל כאביי דתנאי היא, ומיושב קושית תוס' מש"ס יבמות ס"ז די"ל דהך רבנן דר"י ס"ל דנפל כמת הוא משא"כ ברייתא דיבמות כהאי תנא דכחי הוא וא"ש ועיין

ולפ"ז לדינא דפסקי' כרשב"ג ופסקי' דמוהלי' ממ"נ דנפל כמת הוא א"כ בדין שלא נוחל ומנחיל וא"ש הראב"ד. וגם ראייתי אינו ראי' מקושית המקשן וגם מתירוץ ר"ש ול"ק כל מה שהקשיתי לעיל דע"כ ס"ל נפל יורש י"ל ר"ש ס"ל כן משא"כ אנן דפסקינן דנפל כמת הוא אינו נוחל ומנחיל. והרמב"ם דפסק ג"כ כרשב"ג וס"ל ספק ב"ז ספק ב"ח מוהלי' ע"כ דכרב אדא דמוהלי' ממ"נ ומ"מ ס"ל דנפל נוחל ומנחיל באמת צל"ע למה כיון דכמת הוא, וגם ראי' ל"ל דליכא ראי' מברייתא דגר שמת לר"ש וגם הראי' שהבאתי ליכא ראי' די"ל ר"ש ס"ל כן משא"כ אנן להלכתא כמ"ש

וי"ל עדיין דאיכא ראי' לרמב"ם מדרב יוסף אמר רבא למעט בחלק בכורה, והרגיש רשב"ם ב"ב מה רצה רב יוסף להוסיף ולומר אוקימתא אחרינא כ' רשב"ם דלעולם י"ל זמנין דמייתה היא תחלה עיי"ש והנה לפמ"ש לעיל עכצ"ל דרבא ג"כ ס"ל דמספק לא מוקמי' בחזקת יורשי האם ולכן קשי' לי' קושי' המקשן וגם צ"ל דלא ניחא לי' לומר בשלא ידענו שכלו חדשיו ובעובר איכא ס"ס דס"ל נפל יורש וליכא רק ס"א וכמ"ש לר"ש והא רבא ס"ל בשבת קל"ו דכ"ע נפל כמת הוא, ומ"מ ס"ל דנפל נוחל ומנחיל ושפיר הוכיח הרמב"ם לדינא דנפל נוחל ומנחיל כנ"ל בישוב הרמב"ם עיין בכ"ז כי הקצרתי

ועיי' נדה כ"ג ע"ב בהא דאיבעי' בהמה במעי אשה וקבל בה אבי' קדושין ועיין רמב"ן וחידושי ר"ן שם דכתבו דבנפל לא מתפסי קדושין, ועיין ש"ע א"ע סי' ל"ז סעיף א' ובח"מ וב"ש שם, הנה הרמב"ן וחי' ר"ן ס"ל דלא תפסו קדושין בנפל לשיטתי' דס"ל ג"כ דנפל אינו יורש דכמת הוא. ולרמב"ם דנפל יורש י"ל גם קדושין תופסי' בו, שוב ראיתי מ"ש באבני מלואים שם. ובאמת צ"ע ותמוה הדבר שיהי' כמת חשוב לענין שבת כמחתך בבשר הוא ויהי' קדושין תופסי' בו ויהי' נוחל ומנחיל והוא תמוה, ולכן מוכרחים אנו להודות לפשט הה"מ בפ"א מהלכות יבום, וגם הרמב"ם ס"ל דנפל אינו נוחל ומנחיל רק בנגמרו שעריו וצפרניו, ומ"ש תוס' כאן וב"ב דנפל יורש וביבמות שכבר מת י"ל אי נפל כחי הוא משא"כ להלכתא דרוב הפוסקים ס"ל כמת הוא ומחתך בבשר בעלמא חוץ הרי"ף לדעת רשב"א שבת קל"ו וגם זה אין מוכרח דהרבה תירוצים נאמרו להרי"ף שם וכיון שאינו כחי בוודאי אינו יורש ואין קדושין תופסים כן נראה לי ברור ואמת נכון הדבר, ואין כאן טענת קים לי למוחזק אפי' כנלפע"ד. הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה מב שיל"ת פ"ב ג' כ"ה תשרי תרט"ו לפ"ק. שפעת שלומים מגבהי מרומים לי"נ הרב עוסק בחוקי חורב, ידיו רב לו בפלפול וגמרא המאוה"ג מעוז ומגדול כש"ת מו"ה מרדכי יהודה נ"י אבדק"ק יהאני והגליל יע"א

נעימות ימינו קבלתי ביום אתמול יומא דתעניתא יא"צ מאמ"ו מאוה"ג זצ"ל יומא דברא מזכה אבא ללמוד ברבים בהלכה, והיום כחיש מתעניתי, ולחביבותי למר נ"י מנעורי כן עתה עיינתי בשאלתו עוד היום להשיב מפני כבודו ע"ד שאלתו והוא שקבצו על יד לפ"ש ועד שקבצו והביאו הדמים אל היסוד לא רצו לקבל עוד באמרם כי התאחרו לבוא לזמן המוגבל והוא מעוות שאין יוכל לתקון כעת וחסרון לא יוכלו להמנות עוד פדיון נפשו, ובאו המתנדבים בעם לפני פר"מ נ"י וכולם כא' עונים שלא נתנו אלא על מנת לפדותו, וחכם גדול מפורסים הורה להם במענה פיו שיהי' המעות מונח עד שיבוא לביתו האיש אשר קבצו עבורו ויותן לו אז מאחר שכבר זכה בו, ופר"מ נ"י תמה על הוראה זו כי לדעתו דבר זה במחלוקת שנוי' בין תשובת הרשב"א ותשובת הרא"ש שבב"י יו"ד סי' רי"ג ופסק המחבר ביו"ד סי' הנ"ל כתשובת הרא"ש וכן בח"מ סימן רפ"ג וגם ראו עיניו מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סימן רל"ז, ונפשו איותה לשמוע דעתי מה עמדי בזה

והנני להודיעו מה שהעלתה מצודתי בעיון דיומא, ופר"מ נ"י יעיין היטיב וישפוט מישרים בעזרת יוצר הרים. הנה בח"ס הקשה על תשובת הרשב"א מירושלמי פ"ב דשקלי' על מתני' דמותר המת ליורשיו, ובירושלמי גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו ר"י סבי אמר מותר המת ליורשיו אמר לי' ר' אידי דחוטרא הגע עצמך דלא כיוון אלא לי', ופי' המפרשי' כולם שם דמותר המת ליורשיו היינו היכא דלא גבו בטעות אבל גבו בטעות צריך להחזיר המעות, וקשה משם על הרשב"א דס"ל אפילו גבו בטעות מותר המת ליורשיו, ומ"ש בח"ס דבירושלמי קאי בנמצא שיש לו ליכא בזיון אדרבא כבוד הוא לו, ע"ז יש לפקפק כיון שבשעה שגבו עבורו נתבזה גופו בין הבריות שקבצו עבורו ולא משום שהוא עני דאם ידוע בלא"ה שהוא עני ואין לו מ"מ קנה בבזיונו משום שקבצו עבורו דחרפת' מרובה וכו' ולכן גם כשנודע אח"כ שא"צ כבר קנה בבזיונו. ולולי דברי קדשו הי' נ"ל דהחילוק פשוט דשם מתחלה גבו לצרכי קבורה ונתנו אדעתא דהכי בטעות שסבורים שצריך, הרי מפורש אמרו המקבצים כי צריך לו א"צ לאומדנא ודברים שבלב כלל, אבל בנדון של רשב"א דבשעת גבי' הי' צריך לו וכבר קנה בבזיונו, מפני דבר שנתחדש אח"כ שמת ל"א הדרה המתנה אח"כ ומביא ראי' ממתני' דשקלי' מותר שבוי לשבוי הגם מה שאינו צריך זכה בו כיון דבשעה שגבו לא הי' בטעות, וכ"ש