כתב סופר חושן משפט פו

לאחרים שהי' יכולים לתפוס הכל כמו שהוא תופס הכל והדבר מוכח וסמ"ע לשיטתו דחולק על הב"י דל"א מגו כה"ג כ' שפיר מ"ש, אבל לפי דנקטי' כב"י וש"ך מוכרח כמ"ש, ולכן כ' רש"י אפילו חלק המגיע לו ע"פ ב"ד ל"מ תפיסה ומינה דרש"י ס"ל כב"י וש"ך ועיין

ומעתה אומר אני כי כן ס"ל לרמב"ם ג"כ דל"מ תפיסה אפילו למקצתו ואי הי' מהני הי' מהני לכולו וכ"ז בתופסים אבל היכא דלוה מדעת עצמו נותן שיזכה דאין כאן תפיסה בחוזק יד רק בדעת ורצון הלוה בוודאי לא יוכלו שארי בע"ח לטעון על חלק שמגיע ע"פ חלוקת ב"ד לאו כל כמינך לזכות לזה חלקו דאנן תפסנו כולו הא אין כאן תפיסה ומי הגיד להם שהי' יכולין לתפוס ממנו הי' מחזיק בשלו ונשמר שלא יתפסו דבר זה לא שייך רק בתפס כמו שהוא תפס גם הם הי' יכולים לעשות כמוהו וכיון שמהני תפיסה לענין חלק הראוי לו ע"פ חלוקת ב"ד ממילא מהני תפיסה לכולו וזהו דינו של הרמב"ם מיוסד ע"פ הדין ולא מסברא בעלמא. והרא"ש שהראנו לדעת דחולק על הרמב"ם אפשר דס"ל דלא כב"י אלא כסמ"ע וס"ל נמי דל"א מגו דזכה במקצתו וכו' ממילא ל"מ תפיסה גם בשנותן מדעתו והדברים ברורים לפע"ד בעזה"י

ועיקרן של דברים אמרתי בחי' והוספתי עתה ביאור יותר והרגשתי עתה כי הרא"ש חולק על הרמב"ם היוצא לנו לפמ"ש בטעמא של הרמב"ם משום מגו, וכל זה ל"ש במגרש על ידי שליח בע"כ וקשה למה יהי' מהני שליחות לגרש בעל כרחה

ולכן נלפע"ד דגט שאני דנקיטנא במקצתו של דברי הקצה"ח דוודאי הנוגע מצד הנותן שיוכל לעכב על ידו ויוכל לעשות גם שליח שעומד במקומו וידו כידו, אלא שכתבנו כיון דצריך שיהי' זוכה ושליח למקבל לאו כל כמיני' לעשות עצמו שליח לחוב לאחרים והוצרכנו לדברינו, אבל בשליחות הגט דגט בע"כ ולא צריך דעתה לזכות וזוכי' בע"כ בזריקת הגט, ולא צריך רק שליחות הבעל שיהי' יד השליח כיד הבעל מצדו אין מעכב הגם שהוא לחובתה, ואפילו לפמ"ש דרא"ש ודעימי' בגיטין שם ל"ל כרמב"ם מן הטעם שכתבנו דס"ל דל"א מגו ואינו נעשה שליח לבע"ח, אבל בגט מודים דלא צריך לשליחות רק מצדו וא"ש נכון ועיין

מ"ש על ראי' שמביא המל"מ הלכ' גניבה פ"ג ממ"ש הרמב"ם בהל' מעילה והיא מתוספת' והבאת לנו כי השעה"מ מפקפק על דמיון זה דבמעילה שאני שהוצאה מרשות הקדש ואיסור אכילה ענין אחד הוא דא"א זה בלא זה, משא"כ בשוחט בשבת דב' ענינים הם שאפשר לזה בשחיטה בלי עבירה דשבת. וע"ז הקשית דבלא"ה צ"ל הא כבר מעל ע"י הוצאה מרשות הקדש עד שלא מעל שוב מצאת כן שעמד בהפלאה קדושין ולדעתך עכצ"ל כשהתנה שלא יזכה רק בשעת אכילה ועכ"פ אפשר זה בלא זה דלא כשעה"מ אלו דבריך. ספר הפלאה אין לי פה וספרים מעט מזעיר שאולים הם אתי מאיזהו מקומן והרוב מגיסי מוה"ר ז"ש וגיסי ש"ב מהרי"ש. ובספר שעה"מ הצצתי ולא מצאתי בחפזי מ"ש על שמו ואין לי פנאי לחפש בו יותר. ולפום רהיטא נ"ל אולי כוונתו רצוי' ע"פ מה שאמרתי דע"כ קאי הרמב"ם באופן שהתנה ומקפיד שלא יתנו לאחרים רק כשיאכלו ומטרת כוונתו במתנה זו שיאכלו ועד אכילה אינו יוצא מרשות הקדש ושליחות מתקיים כשיתן לאכול ויאכלו, אבל בטובח על ידי שליח בשבת דעיקר מעשה הטביחה מה שגנב דאפשר על ידי שליח ומה שמצווה לו לשחוט בשבת ענין בפני עצמו הוא ואין המכווין שישחוט בשבת ואפשר שישחוט ביום אחר ובשבת קפידא בעלמא הוא, אבל במעילה אינו רוצה בנתינה כלל ומעיקרא לא התכווין רק שיתן לאכול, ולפי רצונו ותכליתו של דבר א"א לו שיהי' מעילה בלא איסור דאכילה והבן. ועיין מל"מ הלכות מעילה ובעיקר דינו של הרמב"ם וטור סי' ש"נ למ"ש המל"מ כתבתי בתשובה א' ואין עולה בזכרון לפני וא"א פנקס התשובה פה ולהיות נפשך צמאה לדברינו אצווה להעתיק לך ולשלחה לידך. ושלא לעכב תשובתי ולהשקיט רגשת לבבך להודיעך כי אני רואה סימני רפואה סימנים לאורייתא פה בעזה"י, קמא דאתי לידי אני שולח לך. ולא הי' סוף מעשה במחשבה תחלה כי נתחדשו לי דברים וענינים חדשים גם ישנים באמצע הכתיבה בין תבין אשר לפניך ושים עין עיונך עליהם וה' ישים עינו עליך לטובה ולברכה, יחדש עליך ועל ביתך וי"ח יחי' שנה טובה ומתוקה כאות נפשך ונפש דודך רבך ואוה"נ הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה מא בעזה"י מה שחנני הי"ת נדה מ"ד ע"א פסקא נוחל ומנחיל שלמדנו לח"ק תרי"א לפ"ק פ"ב יע"א

הרמב"ם פ"א מהלכות נחלות הלכה י"ג פסק דאם מתה האם תחלה ואח"כ הבן אפילו הי' קטן ב"י ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי' אחר אמו שעה א' הרי זה נוחל אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אמו, ע"כ. והראב"ד השיג עליו אינו כן אלא בכלו לו חדשיו דאי לא ידעי הוי להו איהו ספק והאחין וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי עכ"ל. והה"מ טרח ליישב ולא עלתה בידו מנ"ל לרמב"ם דאפילו נפל יורש אמו, ועיין הה"מ פ"א מהלכות יבום שהשיא כוונת הרמב"ם לדין אחר דסמכ' על נגמרו שערו וצפרניו

ונלפע"ד דאיכא ראי' לרמב"ם מסוגיא דב"ב קמ"ב ע"א דמקשה לר"ש דמזכה לעובר קנה ממתניתין דבן יום א' נוחל אבל עובר לא וכו' ויש להקשות די"ל דעיקר רבותא דמתניתין דנוחל ומנחיל היינו דלא אמרי' מדמת דנפל הוא וכן פי' רש"י ספ"ק דעירובין דנוחל דלא אמרינן דנפל הוא עיי"ש. ובאמת אין מפורש ברש"י אי ס"ל דנפל אינו יורש וקמ"ל מתני' דלא חיישי' דנפל הוא או די"ל דמתני' קמ"ל דגם נפל יורש, עכ"פ נראה מרש"י דס"ל דרבותא דמתניתין דל"א דלא ירש משום דנפל הוא, ובאמת צ"ל כן לכאורה דפשיטא דבן יום א' נוחל ומה לי יום א' או כמה שנים ובשארי דברים דמתניתין איכא רבותא כמפורש בש"ס וע"כ כהנ"ל וכ"ז בלא ידענו דכלו חדשים דאל"כ מאי רבותא איכא כיון שידענו שכלו חדשים, כי כן ל"ק אבל עובר לא, י"ל בעובר היכי דלא ידענו שכבר כלו חדשים בבטן אמו בוודאי ליכא רוב שהוא כבר בן ט' דזה ליכא רוב רק כשנולד אמרינן רוב הנולדים בני קיימא הן וגם בעובר במעי אמו אמרי' רוב מתעברות יולדות בני קיימא שהן בני ט', וכי כן במתה האם אם הוא ב"ח לע"ע ממילא נפל הוא מעתה ואינו בר ירושה וגם אם האם מתה תחלה מ"מ בשעת מיתתה נעשה נפל ותו אינו בר ירושה, ובאופן שידענו דכלו חדשיו לא נקיט מתני' דרצה לאשמועי' בן יום א' דפסיקי' יותר דע"פ הרוב לא ידענו אי כלו חדשיו ורחוק לידע, וגם רצה לאשמועינן רבותא דאפילו לא ידענו כל שהוא בן יום א' נוחל דהרוב בני קיימא משא"כ בעובר בשלא נדע שכלו חדשיו ליכא רוב ובספק מוקמי' בחזקת יורשי האם וכן פסקי' ככל ספק בחזקת יורשי האם עיין ח"מ סי' ר"פ ומג"א סי' ש"ל וצ"ע לכאורה

והנה מהא דמקשה ש"ס ספ"ק דעירובין לשמואל מהא מתני' והיינו לשמואל דס"ל ג"כ מזכה לעובר קנה ל"ק כהנ"ל י"ל לשמואל לשיטתו מקשה שפיר דהא ס"ל אין הולכים בממון אחר הרוב כי כן נ"ל פשוט דמתני' ע"כ בידענו שכלו חדשיו וגם אי לא פסקי' כרשב"ג והיינו לענין איסור אבל לענין ממון בוודאי אין מוציאין ממון מחזקתו ע"פ רובא דבני קיימא נינהו ועיין קצה"ח בקונטרס הספיקות דכמו דאין מוציאין ממון ע"פ הרוב מחזקת המוחזק כן אין מוציאים ע"פ הרוב מחזקת מרא קמא עיי"ש וא"כ לשמואל ע"כ מתני' בידענו שכלו חדשיו וע"כ דלדיוקא אתי אבל עובר לא כי כן קשה שפיר למה עובר לא בידענו שכלו חדשיו, וכן י"ל עוד הא שמואל פסק בשבת קל"ו ע"א הלכה כרשב"ג דכל ששהה שלשים יום וא"כ מתניתין כולה כרשב"ג ודוקא בכלו חדשיו וכמו שפי' רש"י דקושית ש"ס דלא כרשב"ג היינו אכולה מתני' א"כ קשה שפיר לשמואל, אבל על המקשן בב"ב קמ"ב מר"ש קשה מנ"ל להקשות דלמא ר"ש ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וס"ל אין הלכה כרשב"ג וי"ל כקושיתי דמתני' אתי לרבותא אפילו בלא ידענו שכלו חדשיו וכמ"ש וצ"ע

אלא דיש לדחות עפמ"ש תוס' ב"ב בחד תירוץ דהמקשן ס"ל דנוחל ומנחיל היינו בשנתן האב במתנה לאחר חוץ כשירש עובר זה עיי"ש. ותירץ זה מחוור יותר ממה שתירץ דידע מאוקימתא דר"ש אלא דלא ידע דהוא מיית תחלה כאשר הרגיש תוס' בעצמו דמשמע דר"ש חידש כל דבריו וכן דוחק מטעם זה מה שתירץ דס"ל כר"י אמר רבא, ולפ"ז א"ש דהקשה לפי דס"ד דמתניתין בכה"ג דנתן במתנה לאחר א"כ בספק ב"ק ג"כ נוחל ומנחיל דאוקמי הנכסים בחזקת היורש מ"ק דאב ועכ"פ ספיקא איכא ויחלוקו ושייך שפיר נוחל ומנחיל גם בעובר והקשה שפיר כן י"ל. ור"ש דחידש דמתני' בנכסי האם הוצרך לחדש דהוא מיית תחלה י"ל דס"ל באמת דאין הולכין בממון אחר הרוב או ס"ל הלכה כרשב"ג ומתני' ע"כ בדידענו דכלו חדשיו והוצרך ע"כ לחדש דהוא מייתי תחלה ול"ק קושיתי

אלא דעדיין יש להקשות כעין זה דלכאורה צ"ל מאי צריך ר"ש לומר דהוא מיית תחלה בוודאי גם אם ספק הוא