כתב סופר חושן משפט פב

ומה"ט נ"ל השמיט הרי"ו הא דל"א בה לא איסור, דס"ל הלכה כרבנן כמ"ש בב"ב ולא הכריע משום דסתמא הלכה כרבנן, ולכבודו דר"ג החמירו בין באכילה בין בהנאה לכבודו ולכן השמיטו בחולין דאח"מ אין חוששין לכבודו להחמיר וסמך בעיקר הדין עמ"ש בב"ב ועיין

והנה לפמ"ש ופרשנו הא דאמר ל"א בה היתר משום כבודו דרשב"ג היינו שהי' להם לומר היתר לענין הנאה דרבנן מיושב שיטת הרמב"ם ודעימי' דפסקו דמספקא לן אי הלכה כרבנן או כרשב"ג, ואיכא להו ראי' דאי הלכה כרבנן לא היו מחמירין משום כבודו דרשב"ג אלא משום דספק הוא והי' לנו להקל לענין הנאה ומשום כבודו לא רצו להקל אבל קשה על הרמב"ם דפסק בהלכות שחיטה דאסור מספק וסתמא כפרושו גם לענין הנאה וקשה הא לענין הנאה רק חומרא בעלמא הוא לכבודו ואף אי ס"ל גם לאח"מ חוששין לכבודו, מ"מ ליכא רק חומרא בעלמא ומרמב"ם משמע דבין אכילה בין משום הנאה מספק אסור וצ"ע

ונ"ל ליישב עפמ"ש בשעה"מ הלכות אישות פ"ה הלכה א' דף י"ג ע"ב ד"ה שם וכו' דשיטת תוס' אזיל לחזקי' וס"ל דהלכתא כוותי' כשיטת הרא"ש חולין פגה"נ, אבל לר"א דכ"מ שנאמר לא תאכל וכו' תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא עיי"ש, לפ"ז י"ל דרבינא דאמר ל"א היתר משום כבודו דרשב"ג ס"ל והו"ל להתיר בהנאה מספק לולי משום כבודו דרשב"ג כמ"ש ורמב"ם להלכתא דפוסק כר"א ותקרוב' מדאורייתא אסור סתם וכתב בשחט ואח"כ חישב שאסור מספק ולא חילוק בין אכילה להנאה וא"ש ועיין

ורי"ו דמתיר בהנאה אזיל בשיטת הרא"ש דקיי"ל כחזקי' וכיון דמשום כבודו דר"ג הוא דווקא בחייו חשו לכבודו כדכתיבנא לעיל

ועיי' פלתי שכתב בישוב שיטת הרי"ו לענין הנאה מוקמי' אחזקת היתר אבל לענין אכילה כל ספק בשחיטה מוקמי' בחזקת אינו זבוח, ובפרמ"ג דחה זה דבספיקא דדינא ל"א אוקמי אחזקה דבשביל חזקה לא נשתנה הדין ומביא כן מכנה"ג סי' ח"י

ולפי דברי הפליתי י"ל שיטת בהע"ט ורבותיו שבהה"מ דספיקא דדינא הוא אי כרבנן או כרשב"ג, וצ"ע מנ"ל אי ס"ל דהכלל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הוא גם בברייתא כדס"ל לתוס' ב"מ ועיין הגה' ש"ך סי' רמ"ה ס"ק ט"ו א"כ בוודאי הלכה כרשב"ג, ואי ס"ל בברייתא ליכא כלל זה א"כ וודאי הלכה כת"ק כרבים, ולכן כ' הה"מ דרבנן דמקסרי מספקא להו וכן צ"ל לרמב"ם, וליישב קושית היש"ש מדאמר משום כבודו ול"א משום דמספקא להו, וגם ליישב דל"א דל"א איסור משום כבודם דרבנן, כי"ל ליישב עוד ע"פ דברי הפלתי הנ"ל לענין הנאה נוקמי בספיקא בחזקת היתר ולענין אכילה איכא חזקה שאינו זבוח כמו כל ספק בשחיטה, והנה הא דספק בשחיטה מוקמי' בחזקת איסור שיטת רש"י ורי"ף חולין משום דאיכא חזקה אמה"ח, ותוס' כ' לפ"ז למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברי' עומד ליכא חזקה, ותוס' העלה משום חזקה שאינו זבוח, ורש"י ס"ל דליכא עשה ועיין לפ"ז י"ל דבעה"ט סובר כרש"י ולמ"ד לאו לאברים עומדת ליכא חזקת איסור שנאמר מחזיקי' מאיסור לאיסור ומוקמי' בהמה זו על חזקת היתר לאכילה כמו לענין הנאה, וי"ל רב שיזבא הכי ס"ל ולכן ל"א דל"א היתר ולא איסור משום ספק דמדינא ה"א ספק להקל, ולכן אמר דל"א היתר משום כבודו דר"ג לדידי וודאי הוא ואסור, ובוודאי אי הי' קיי"ל לדינא דלא כרשב"ג בכ"מ לא הי' חוששין לכבודו אבל כיון דספק הוא הגם דאזלי' מעיקר הדין בתר בספק מ"מ חששו לכבודו דר"ג ול"א היתר, אבל דל"א איסור לאו משום כבודם דרבנן אלא מעיקר הדין דאוקמי אחזקה, וכ"ז למ"ד דלאו לאברי' עומדת אבל למ"ד לאברי' עומדת מחזיקי' מאיסור לאיסור אסור באכילה עכ"פ מספק דאוקמי' אחזקה, וא"ש שיטות בעה"ע וגאונים. וכן המחבר דפסק בח"מ כשיטת הרמב"ם וביו"ד סי' ד' פסק ג"כ דספק הוא משום דס"ל כרש"י במחזיקי' מאיסור לאיסור, והא דס"ל דגם בהנאה אסור הגם לענין הנאה איכא חזקת היתר כיון דלענין אכילה אנו מחזיקי' דלא הי' שחיטה מעולה דהי' ע"מ לזרוק לע"ז א"א לחלק ואסור גם בהנאה, כן נ"ל אבל הרמב"ם דס"ל בהלכות שחיטה דאיכא עשה וזבחת, גם למ"ד לאו לאברי' עומדת מחזיקין מאיסור לאיסור, עדיין קשה מדאמר דל"א היתר משום כבודו הא משום ספק אסור

מ"ש הטור דמשמע מרא"ש דס"ל שהוא למקבל מפני שלא הכריע כמ"ש ב"י דסתמא כרבנן, וקשה דלמא ס"ל בכ"מ הלכה כרשב"ג אפילו בברייתא דרא"ש לטעמי' דע"כ לא ס"ל הכי עיין ש"ך סי' קע"א ס"ק ט' שכ' דרי"ף ס"ל הלכה כרשב"ג גם בברייתא. ומדהקשה הרא"ש על הרי"ף איך הכריע כיחיד מוכח דרא"ש ס"ל דהאי כללא ליתא בברייתא, והאי דסתם כאן דסמך דסתמא כרבנן דרבים הם, אלא דצ"ע הרא"ש כ' בחולין ל"א בה לא אמרינן וכו' ולא כ' משום כבוד' נראה דס"ל דספק הוא, אלא דלא כ' כלל למה ל"א לא איסור ולא היתר וצ"ע ורי"ף דסתם כאן לכאורה י"ל לטעמי' דס"ל הלכה כרשב"ג גם בברייתא כמ"ש ש"ך שם, אלא הא ל"ל רק היכי דמסתבר וכאן לא כ' מסתבר כרשב"ג סתמא כרבנן ועיין. הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה לז בעזה"י. ד' ישפות שלום למעלת כבוד הרבני המופלג הקצין היקר ירא ה' מרבים כבוד מה"ו ראובן ליב טרעביטש נ"י מיקירי תושבי ק"ק פ"ש יע"א

יקרתו קבלתי קודם תפלת מנחה, וחשתי ולא התמהמהתי להשיב מפני הכבוד באשר הבנתי כי הדבר נחוץ לשעה דאלולי כן לא דפק על פתחי לשמוע מענה ממני, הלא במקומו מרא דאתרא י"נ הה"ג נ"י והוא ישפוט מישרים ויברר הענין לאשורו, ואמרתי אל לבי להיות הרב איננו שם זה איזה שבועות והדבר נחוץ לשעתו, לכן הנני ממהר להשיב בלי עיון רק הנ"ל לפום רהיטא ולא כפוסק דין רק גילוי דעת בעלמא. והנה אותיותיו שאלוני ע"ד צוואת אביו הרבני המנוח ז"ל אשר ז"ל בצוואה הצריך לשאלתו, חלק א' יהי' לעניי עירינו וכו' וחלק השני יהי' לשני רבנים מובהקים אשר ילמדו לתועלת נשמתו והקרוב קרוב קודם עכ"ל ונסתפק מעלתו נ"י אם כוונתו על רב היושב על כסא הוראה ראש וראשון בקהלה דווקא או גם דיין שיש לו התרת הוראה מגדולי הדור ג"כ בכלל, כן הבנתי מדבריו. הנ"ל לפום רהיטא אומר, הנה בלשון הצוואה הולכים תמיד בתר לשון בני אדם שרגילים בו, והיכא שאין מבואר באר היטיב הולכין בתר אומדין ודעת המצווה למי דעתו קרובה ביותר כמבואר כ"ז בדוכתא טובא, ועיין ש"ס כתובות פ"ה ע"ב ובש"ע ח"מ סי' רנ"ג. והנה רגילים לכתוב על מרא דאתרא ועל דיין רב. ועל למדן מופלג רבני, ועל תרי ותלת, רבנים, ועכשיו בדור הפלגה שמפליגים ביותר בשבחים ותוארים, כותבים גם למי שאין עול התורה על שכמו מכנים בשם רב, וכמדומה בעת שכתב אביו המצווה ז"ל צוואתו לא הנהיג כך, ואין אנו צריכים לזה כי בתואר רבנים גם למדן מופלג בכלל כי לרבים כותבים רבנים בין שיושב על מדין או לא, ומסתבר מי שמקפיד דווקא על מורה לעדת ה' מפרש דבריו כי סתמא כפרושו שכל אלו בכלל, ועיין ד"מ א"ע סי' א' מאה רבנים מג' ארצות, ועיין נוב"י קמא חא"ע סי' ג' שכתב רבנים לאו דווקא מקובלים בקהלות רק ראוי' להוראה עיי"ש. ואביו המצווה ז"ל הקפיד שיהי' דווקא מובהק לאפוקי אלו מצפצפים ומהגים ובינה אין להם להעמיק ולמצא דעת קדושים שגם אלו בפי כל בשם רבנים יקראו, וגם יש אומדנא שחפץ ורוצה יותר לתת לאלו שאין להם משען משום מקום ורבנים שיש להם עכ"פ כדי סיפוקם בצמצום מקהלות אין צריכים לו כ"כ, ויש תועלת לצוות המצוה יותר כשיתן למי שיושב על התורה בלחץ והדחק כן מסתבר. והנה האומר ק"ק זהובים לעניים מבואר בש"ע יו"ד סי' רנ"ח וח"מ סי' רנ"ג דנותנים לעניי העיר שהוא דר בה, חוץ כשיש מנהג שמחלקים גם לעניי ע"א יעיי"ש, וא"כ כיון שכתבנו דבכלל לשון רבנים גם מי שאינו מורה לעדה ראוי לתת לרבנים שבעיר המצווה, הגם שכתב ח"א יוחלק לעניי עירו, ולא כ"כ שחלק השני יותן לרבנים שבעיר, אין מזה ראי' דלכן סתם ולא פרט לב"ע כי אולי בזמן מן הזמנים לא יהי' שני רבנים מובהקים בעירו, ולכן סתם אבל סתמא כפירושו, והדעת נותן שדעת כל אחד קרובה ללומדים שבעירו ובהם חפץ יותר, וכן המצוה עניי עירו ולומדי' קודמי' ומ"מ אם יש קרוב שהוא למדן מובהק חוץ לעירו הוא קודם. גם אי לא הי' מפרש הקרוב קודם, כי האומדנא שדעתו קרובה אצל קרוביו, ועיין ב"י יו"ד סי' רנ"ח בשם תשובת רשב"א באומדנא זו ומסיים מכש"כ כשיש אומדנא גדול שרוצה בכך שיחלקו לעניים שהם קרוביו, ועיין ח"מ סי' רפ"ג בהג"ה רמ"א שם, ומכש"כ כאן שכתב מפורש והקרוב קרוב קודם, והיינו דווקא כשהוא למדן מובהק מופלג בתורה גם כשהוא מעיר אחרת כ"ז נ"ל פשוט לפום רהיטא

אחרי שובי נחמתי כי אם אמנם האמת כאשר כתבתי כי כאשר כותבים על שני לומדים מכנים אותם הרבנים המופלגים וכן מי שכותב לחבירו ומזכיר שני לומדים במכתבו