כתב סופר חושן משפט פא

אחר ושתק ולבסוף צוח שהוא ספק וטור סי' רמ"ה כתב דמרא"ש נראה דהלכה כרבנן ועיין ב"י מדסתם ולא הכריע מסתמא הלכה כרבנן וכן משמעות הרי"ף, והה"מ מביא דשיטת בעה"ע וגאונים דספק הוא ומביא ראי' מש"ס חולין ל"ט דמספקא להו לרבנן דקסרי ול"א לא איסור ולא היתר וכיון דלדידהו מספקא להו מי יכריע, וראי' זו ראי' מוכרחת וצ"ע על הרי"ף ורא"ש דמשמע מדסתמו דהלכה כרבנן דרבים נינהו, ורשב"ם מפורש כתב דהלכה כרבנן. וראיתי ביש"ש חולין שכתב דלא משום ספק לא אמרינן בה היתר אלא לחומרא ולכבודו של רשב"ג דאל"ה לא הול"ל משום כבודו דרשב"ג אלא משום דספיקא דדינא הוא והרגיש בעצמו הא דאמר ל"א בה איסור משום כבודו דרבנן הא הלכה כרבנן, דלא ברירא לרב שיזבא כמאן ס"ל לרבנן דקסרי ואיזהו עיקר אי ס"ל כרבנן ומשום כבודו דרשב"ג ל"א בה היתר או משום דס"ל כרשב"ג ומשום כבוד דרבנן ל"א איסור ולכן אמר בשניהם משום כבודו ולאמת מסתבר יותר כרבנן ומשום כבודי דרשב"ג אלו דבריו ז"ל. ובמח"כ לא הועיל מידי כיון דע"כ צריכים אנו לומר דר"ש מספקא לי' כמאן ס"ל לרבנן דקסרי ולא מכרע לי' מלתא הלכתא כמאן ואיך נכריע אנו מדעתינו. ולדידי נראה לקיים דבריו במילי דמטיב, כשנדייק בסוגי' ש"ס שם תחלה אמר ר"ח ל"א בה לא היתר ולא איסור משום כבודו דרבנן ור"א והדר אמר ר"ש משום כבודו דרשב"ג ל"א היתר ושקיל וטרי הי רשב"ג ומסיק רבינא משום דרשב"ג כבודו ורבנן בהוכיח סופו על תחלתו, וצ"ל למה לא אמר רב שיזבא משום כבודו דרבנן ורשב"ג כדאמר ר"ח, ובתחלה כשמפרש דרב שיזבא משום כבודו דרשב"ג בגיטין דלא מצינו פלוגתא דרבנן יפה אמר רק משום כבודו דרשב"ג ל"א היתר, ועיין רשב"א שהקשה באמת למה אמר משום כבודו הא ליכא מאן דפליג וכתב משום די"ל דאוקמי גברא אחזקתי' או משום שהרגיש שיש לדחות כדדחי ש"ס לכן אמר רק משום כבודו, או דבלא"ה דחי והקשה דא"א לומר כן ש"ה דאמר כתבו אבל לפי המסקנא דתליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בהוכיח סופו על תחלתו למה שבק ר"ז שלא אמרו איסור משום כבוד רבנן, והוא דקדוק עצום, ונ"ל דר"ח אמר מתחלה דל"א איסור ולא היתר משום כבוד ר"א ורבנן דלא מכרע לי' הלכתא כמאן ס"ל רבנן דקסרי לכן אמר בשניהם משום כבודו כמ"ש היש"ש, ולאמת קיי"ל כרבנן דר"א כדאמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י. אבל רב שיזבי דאמר דחששו לרבנן ורשב"ג ל"א דלא אסרו איסור משום כבודו דרבנן משום דהלכתא כוותי' ולא משום כבודם הוא, ולכן אמר רק דל"א היתר משום כבודו דרשב"ג וזו ראי' חזקה לדפוסקים כרבנן ועיין

והנה מלבד שאין ראי' מסוגי' דחולין לשיטת רמב"ם ודכוותי' ס"ל דספיקא הוא, נהפוך הוא דאיכא משם ראי' חזקה דלא כוותי' כמ"ש ובעינן למשכונא נפשנא ליישב כל זה לשיטת הרמב"ם ודעימי'. ונלפע"ד ליישב

בהקדם קושיא שהקשה בתב"ש סי' ל"ד לפי שיטת תוס' בדוכתא טובא דמפגל דווקא באמירה ולא במחשבת הלב וכן בשוחט לע"ז ל"מ רק בדבור ומ"ש, א"כ איך לרשב"ג בשחט ואח"כ חישב אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לו יהי' שחישב בשעת שחיטה לזרוק דמה לע"ז הא מחשבה לבד ל"מ מידי, וכ' תחלה דאיירי ששחט שלא בפנינו ואמרינן הוכיח סופו שאמר בפה לזרוק לע"ז, וזה רחוק מנ"ל כ"כ שהוציא בפה, ובזכה לו ע"י אחר אמרי' הוכיח סופו על תחלתו שלא ניחא לי' לקבל ולא רצה במחשבתו במתנה זו וחוב הי' לו ממילא ל"מ לו זכי' בלא דעתו ורצונו אבל לומר שהוציא בפה מנ"ל, ובפלתי הקשה ג"כ קושיא זו וכ' ואין לומר דאמרינן שהוציא בפה מטעם שכתבתי. והנכון מ"ש בתב"ש דכ"כ אמרי' הוכיח סופו על תחלתו דהוי כאלו אמרה כוונתו רצוי' דהוא כאומדנא דמוכח דל"א דהוי דברים שבלב כמ"ש תוס' וראשונים בדוכתא טובא כן כאן הגם דבעי דבור בפה, אבל ע"י גילוי דעת בסוף בפה ידענו הכל כי כן הי' מחשבתו בתחלה

והנה בטוש"ע ח"מ סי' ר"נ בשכ"מ שהקדיש ונתן במתנה לעניים כל נכסיו באיבעי' דלא אפשטא דש"ס אם עמד חוזר ס"ל לרא"ש האיבעי' לקולא למקבלו וכן ס"ל לכמה ראשונים והב"י תמה דלא ידע טעמא דהול"ל קולא לנותן, ועיין קצה"ח שם שמסביר בטוב טעם למ"ש הרא"ש מספק הוא לא מבטלין המתנה דהא אין זה רק אומדנא שדעתו שאם יעמוד יחזור בו וכל אומדנא היא דברים שבלב לולי שהיא אומדנא דמוכח דהוי כאלו בלבו ובלב כל אדם, וכ"ז בוודאי אומדנא, אבל כל שיש ספק לו יהי' דקמי שמיא גליא דבלב כך הי' כיון שלנו אינו ידוע שוב הוי דברים שבלב דלא הוי דברים אלו דבריו ז"ל ונכונים המה

ולפ"ז אומר אני כאן לענין הוכיח סופו על תחלתו לענין שחט ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"ז דמטעם אומדנא דמוכח אתי' עלה דהוכיח סופו שכוונתו כך זה לרשב"ג, אבל לדידן דמספקינן אי אמרינן הוכיח סופו, ממילא גם אם כוונתו הי' לזרוק דמה לע"ז הוי דברים שבלב כיון דספק הוא לנו ואומדנא דמוכח ליכא ומותר מדינא, אלא כיון דלרשב"ג הוא אומדנא דמוכח אסור לכן לכבודו ל"א בה היתר, אבל הא דל"א בה איסור לא צ"ל משום כבודו דרבנן, כיון דמה"ד מותר הוא כיון דמספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ליכא חשש איסור מה"ד כלל ומהיכי תיתי יאמרו בה איסור וליכא ראי' משם נגד שיטת הרמב"ם ודעימי'

ויש ראי' דספיקא הוא דבאמת רחוק הדבר שלא לומר היתר משום כבודו אם רשב"ג נדחה מהלכה ובכ"מ לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ולא מצינו דבר כזה, ומשום הכי כתב הה"מ בפשיטות דמספקא להו. ולפמ"ש א"ש כיון דלא מכרע לן הלכה כמי ולענין ממון הדבר תלוי בספק לענין אם חטף וחזר וחטפו וכדומה, וכן לענין איסור היכא דלא שייך באומדנא מחמירין כרשב"ג לכן גם בדבר זה חשו לכבודו ול"א בה היתר בפה מלא ועיין

ומ"מ לא הפסדנו קמייתא שהבאנו סייעתא לרא"ש ודעימי' וחזקנו דברי יש"ש די"ל דרא"ש ודעימי' ס"ל דמפגלי' במחשבה ותוס' בחולין ל"ט ע"א ספוקי מספקא לי' וכבר האריכו האחרונים ומביאים דס"ל דסגי במחשבה ולתניי' לדברינו שכתבנו וא"ש

אלא הרמב"ם ע"כ לא ס"ל כמ"ש לשיטתו דהא פסק בהלכות שחיטה בשחט ואח"כ חשב לע"ז דאסור מספק שמא הוכיח סופו על תחלתו ולדברינו ליכא ספק רק מחומרא לכבודו דרשב"ג בעלמא, וע"כ או דס"ל דמפגל במחשבה וה"ה לע"ז ועיין פלתי שהוכיח דרמב"ם ל"ל כתוס' ב"מ אלא גם במחשבה יוכל לפגל וה"ה לע"ז, או דרמב"ם אזיל לשיטתו באיבעי' דב"ב בשכ"מ שהקדיש הוא בחזקת הנותן ול"ל כרא"ש וכסברתו דספק אומדנא הוא בחזקת המקבל ועיין

ומ"מ לא יצאו דברינו לריק כי הועלנו בדברינו ליישב שיטת העיטור וגאונים דאזלו בשיטת הרמב"ם כמ"ש הה"מ הלכ' זכי' אבל להרמב"ם עצמו לא אתי דברינו שפיר

ומצאתי מקום ישוב לשיטת הרמב"ם על דרך אחר. בהקדם ישוב שיטת הרי"ו דמביא ב"י סי' ל"ד דס"ל בשחט ואח"כ חישב לע"ז דאסור באכילה ומותר בהנאה, והקשה ב"י מ"ש אכילה מהנאה ובש"ס נראה דאין חילוק. ולפע"ד י"ל דאחז הרי"ו בשיטת ר"ת שבתוס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה אי ס"ד דתקרובת ע"ז אין אסור מדאורייתא רק באכילה מדכתיב ויאכלו זבחי מתים אבל בהנאה אינו אסור רק מדרבנן עיי"ש. והא"ש דס"ל לרי"ו דספיקא הוא אי הלכה כרבנן או כרשב"ג ולכן אסור באכילה מספק דסד"א לחומרא ומותר בהנאה דספק דרבנן הוא וא"ש

אלא דמשמעות הבריי' ל"מ הכי ועיין תב"ש דהא קתני שחט ע"מ לזרוק ה"ה זבחי מתים והיינו גם לענין הנאה ועלה קתני שחט ואח"כ חישב וכו' זה הי' מעשה בקסרי ול"א בה לא איסור ולא היתר משמע בין לענין אכילה בין לענין הנאה ל"א בה היתר. יש ליישב גם זה על דרך זה דבאמת אסרו גם בהנאה הגם דספק דרבנן לקולא כיון דאיכא ספיקא דדינא מיהת ולרשב"ג אסור, ולהקל בספק דרבנן הוא קולא שהקילו רבנן באיסור דידהו, וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם דהוא בלא תסור והקשה רמב"ן למה ספק בדרבנן להקל ומתרץ דבמקום ספק הם רצו להקל ומשום כבודו דרשב"ג לא רצו להקל באיסור דידהו כיון דלדידי' מוודאי אסור, וא"ש דל"א בה היתר היינו שהי' להם לומר היתר לענין הנאה עכ"פ דספק דרבנן הוא משום כבודו דר"ג, אבל שלא אמרו היתר באכילה לאו משום כבודו הוא אלא מן הדין דספק דאורייתא לחומרא ול"א איסור בהחלט דספק הוא דלמא כרבנן אבל הא דל"א היתר כלל לענין הנאה משום כבודו דר"ג. ומיושב הלשון משום כבודו והא דלא מה"ד דלמא יאמרו איסור אמרי' לא איסור משום כבודו דרבנן דלאו משום כבוד הוא רק לענין הנאה הרי ספק דרבנן לקולא ולענין אכילה ג"כ ספק ולא איסור וודאי הוא ועיין

והא דלא כתב הרי"ו דעכ"פ מחמירי' לענין הנאה משום כבודו דר"ג, נ"ל דס"ל דל"א היתר משום כבודו דר"ג דווקא בימיו כל ימי חיים חיותו אבל לאח"מ לא ועיין כעין זה בנדה ז' ע"ב משום כבודו דר"א, וס"ל לר"א לענין אכילה דספק דאורייתא צריכים להחמיר מספק אבל לענין הנאה דליכא רק סד"ר ומשום כבודו לא אמרי' היתר ועכשיו לא צריכים להחמיר לכבודו ועיין.