כתב סופר חושן משפט עה

תחלה במתניתין וה"ה אחרינא אבל רש"י כתב קולר ומסוכן ודילג א' מוכיח דווקא. והנה הא דהוכיח לרש"י לפרש דמיני יליף ילפינן ולא ניחא לי' דר"ה עצמו אמר עיין במהרש"א ובמהדורא ועיין פ"י. ונ"ל דרש"י הוכיח פרושו מדלא אמר באותו דבר עצמו דאמר גם במתנה דעמד חוזר היינו חולה שכ"מ או מסוכן ומה גם שאם אמר תנו בד' דמתניתין כך במתנה חוזר בה ולאו דוקא שכיב מרע אלא אם גם היוצא בקולר אם שב חוזר והי' יכול לומר לימד שוה זה מזה, וע"כ דלאו ר"ה עצמו אמרה רק ר' זירא ויליף מתנה מגט לאותו דצריך לי' בעובדא דלפניו כנ"ל

ומיושב ג"כ מה דנתקשה פ"י מלקמן ע"ב דמביא לדר"ה בכולו ואי לאו ר"ה אמרה מאי למיית' התם ובאמת גם אם ר"ה אמרה ג"כ קצת למה מביא כל דבריו שם לא צריך רק למה שאמר דאם עמד חוזר. ולמ"ש א"ש דיש בכלל דברים אלו דמתנה כגט לענין קנין ב"ד או בב' דברים דמתניתין וה"ה דחוזר באלו ומינה בגט דלאו דווקא שכ"מ ה"ה באלו דמתניתין דחוזר ושפיר מביא לכל דנאמר בזה וגם אי ר"ז מוסיף על דבריו א"ש ועיין. הנלע"ד כתבתי בחפזי

וטרם אתן קנצי למילין בזה עוד רגע אחד אדבר להבין מה דאמר ר' זירא דרא רבינא לסילתי' ואזיל לגבי דר"ה רבי' וכתב רש"י יטעון ר"א סלו על כתיפו למזונותיו וילך לו אצל ר"ה רבי' כי ע"פ שמועותיו יזכה במתנה בלא קנין. וצ"ד מה רצה ר"ז לומר לו שיטול עמו צידה לדרך, ונ"ל כי רצה לומר לו כי אין בו שום ספק שע"פ ושמועותיו יזכה במתנה בלי קנין וכאלו ד' מאות זוז מונחים בכיסתי' ואסור לו ליטול מן הצדקה כי יש לו יותר משיעור שאסור ליטל מן הצדקה, ולא יטול עצמו על הצבור לכתחלה להיות כבעה"ב שעובר ממקום למקום ואין לו לכן אמר לו דרא ר"א לסילתי' כדי שיהי' לו למקום בדרך כי בוודאי י"ל ד' מאות זוז כנ"ל

עוד לרגעים אפקדנו בקושיא דקשה לי באותו דף על הר"ן שדחה תי' הרמב"ן על קושית תו' ד"ה כל השומע קולי והעלה כתירוץ ראשון של תוס' ובפרושו בנדרים ל"ו ע"ב כתב בפשיטות כרמב"ן דבתרומה סגי בגילוי דעת ואיכא נ"מ רבתא לדינא בגט דכל הרוצה לכתוב וליתן ל"מ כמ"ש הר"ן בגיטין לשיטות הרמב"ן. ויש נפקותא בתרומה דלשיטות רמב"ן במודר הנאה אסור לומר כל השומע קולי דהוא שליחות ממש ואסור ולדס"ל לר"ן בגיטין כתי' ראשון של תוס' גם שומע קולי מותר הגם דהוא שלוחו הנאה כזו מותר במודר הנאה כיון דגם יוכל לעשותו דכל השומע אמר וצלע"ג

ועיי' ב"ש סי' קמ"א ס"ק שהקשה על חד תי' בתוס' דבמודר לא מחשב הנאה מכתובות ריש פרק המדיר דמקשה ומדמה כל הזן א"מ להא דכל השומע קולי. התם שאני בהנאה כזו מותר במודר הנאה. ודבריו תמוהים דזיל בתר טעמא דלאו הנאה הי' שאפשר שיהי' אחר שלוחו וכ"ז לענין הנאות שליחות אבל גבי מדיר אשתו מלהנות ממנו ועושה שליח לפרנסה הי' נהנת ע"י שלוחו וכמו שנהנת ממנו ושפיר מקשה ש"ס ומתרץ שאני כל הזן אבל כל השומע וה"ה מי שירצה לזונה אסור. ואי קשה הא קשה מן תי' א' של תוס' דכל הרוצה לתרום ליכא שליחות רק כל השומע ואיך מקשה על כל הזן א"מ מכל השומע קולי וצ"ע

ובזה תהי' שביתות קולמסי וכעת יאמר יברכהו ד' וישמרהו כאות נפשו ונפש רבך אוה"נ הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה לב שיל"ת פ"ב ו' עש"ק לסדר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, לא תאונה אליך רעה לפ"ק. שלום תליתאי, לאשר אור לו באורי' תליתאי ה"ה י"נ הרב המאוה"ג מאיר ובא בתורתו חריף ובקי גן ההדסים כש"ת מו"ה יוסף העניג נ"י ראש ב"ד דק"ק נייטרא יע"א

יקרתו קבלתי היום ודחקתי עצמי למלאות רצון כבודו לשום עין על מעט צרי ודבש אשר הטעמנו, והי' ראשיתו מצער אותי, בראותי כי הקשה לשאול על קושיא א' שהקשה אותה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל לקדוש ה' מכובד גאון עולם ופרשו מו"ה משולם טיסמניץ זצ"ל, והיא על סוגיא דש"ס שבועות י"ז ע"א וע"ב דטרחו ר"ז ואביי איך אפשר טמא ששימש חייב מיתה הא נתחייב כרת בשהיתו והקשה אאמ"ו הקדוש זצ"ל הא אפשר לפי המבואר בסוגי' דנדה דטומטם ואנדרוגנס שראו לובן ואודם אינו חייב כשנכנס למקדש דכתיב זכר ונקבה תשלחו זכר ונקבה ודאי. וכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות משכב ומושב שאם נגע א' בלובן ואודם דטו"א דפטור והוא מתוספת' כמ"ש הראב"ד וכ"מ שם א"כ משכחת שחייב מיתה על ששימש ולא חייב על ביאת מקדש כגון שנגע בהנ"ל. ופר"מ נ"י קרא תמה לפמ"ש המל"מ בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ט דקושית ר"ז קשה גם ממחוסר כפרה וטבול יום האיך משכחת ששמשו במיתה וצ"ל או כר"ז או כאביי ונכנס דרך גגות ונתחייב אח"כ כששהה ועבד. ומחוסר כפרה א"א כה"ג שנגע בלובן ואודם דלאו בר מחוסר כפרה הוא, ואין לומר דהקושיא לרמב"ם לשיטתו דבמחוסר כפרה ליכא חיוב מיתה דהרי הרמב"ם סותר עצמו כמ"ש הכ"מ שם אלו דבריו, וכאשר ראיתי סוף דבריו נתיישבה דעתי קצת שאין לתפוס כ"כ על הנהו גאוני קמאי המקשן קושיא זו ועל המתרץ אולי התכונו להוסיף קושיא על הרמב"ם לפי שיטתו שם דמחוסר כפרה ליכא חיוב מיתה דהו"ל לתרץ כה"ג, וכ"ש דקשה לפי דהליץ במל"מ שם בעד הרמב"ם דמסוגיא דשבועות הוכיח הרמב"ם דהלכתא דמחוסר כפרה אינו חייב מיתה מסוגי' זו מוכח איפכא דחייב מיתה דאלת"ה קשה קושיא הנ"ל, כי חשבתי תחלה להפיס דעתי קצת, אבל אחר התבוננות מעט ראיתי כי אא"צ לכנוס בפרצה דחוקה ולעייל פילי וכו' ואומר בודאי על אביי דאמר דמשכחת דמהפך בצנורא ול"א כגון דנגע בלובן ואודם בלא"ה לק"מ דאין ה"נ דהי' יוכל לומר כה"ג ואמר כגון דמהפך בצנורא כדר"ה להשמיענו אגב דינו דר"ה דמהפך בצנורא עבודה היא וכן מתרצים הראשונים כ"פ דהי' יוכל לומר עוד מ"ב או לתרץ הקושיא אלא דרצה להשמיענו אגב מלתא חדתא. ומובן הא דאמר כדר"ה וש"ס מפרש אי דלא מתעכל בלא"ה פשיטא אלא דבלא"ה הי' מתעכל בב' שעות וכו' וצ"ל כיון דאם לא מתעכל פשיטא מה לו לאביי לומר כדר"ה, ולא הו"ל לומר אלא כגון שמהפך בצנורא וע"כ דאביי מלתא אגב אורחא קמ"ל דאפי' הי' מתעכל בלא"ה מ"מ עבוד הוא דחייב עלי' הטמא והזר, ולכן מביא מדר"ה שאמר זר שהפך ומלתא דפשיטא היא וע"כ דקמ"ל ואפילו הי' מתעכל בלא"ה, וכ"כ האי צריך להשמיענו לאפוקי דלא נימא דמקריב בשלוא לאו מלתא הוא ועיין ריטב"א דהקשה מבשולי נכרים דאמרינן לאו מלתא היא ועיין ת"ח ושני' לד"א התכוונו דזה דאורייתא וזה דרבנן. ובאמת מה דהקשה ש"ס על ר"ה אי לא מתעכל בלא"ה פשיטא צריך להבין הא ר"ז דחידש דין מכח קושיתו איך משכחת ע"כ דלא ס"ל כר"ה ואפילו אם לא מתעכל בלא"ה, הרי דלאו מלתא דפשיטא היא, ועד"פ י"ל דמקשה לאביי דדחי לדר"ז ומוכח מברייתא דטמא ששימש דמהפך בצנורא חייב ומאי קמ"ל ר"ה הרי מוכח מברייתא ואי דס"ל כר"ז א"כ תפשוט מר"ה האבעי, ומתרץ דטובא קמ"ל אפילו מתעכל בלא"ה, והא"ש גם דר"ז ס"ל דלאו עבודה היא מקשה שפיר פשיטא כן נ"ל לפום רהיטא

וקושית אבא זצ"ל היא על ר"ז דלא מצא מענה והוליד מזה דין חדש הקשה קושיתו, דאין לומר דקשיא לי' ממחוסר כפרה דהא העמיד דבריו מדקיי"ל טמא ששימש במיתה ומזה לק"מ והו"ל להעמיד דבריו על מחוסר כפרה דהוא השלישי שבברייתא הגם דכתב המל"מ שם דכולל בכלל טמא דממועט מוטהר היינו לכלול כולם ולומר דעל כולם קשיא לי', אבל אי לא קשה רק ממחוסר כפרה בודאי לא הי' לו להקשות מטמא ששימש אלא ממח"כ, ואביי שפיר השיב לו אופן דצנורא כדי ליישב הכל אבל על ר"ז קשה כנ"ל ביאור הקושיא

והנה על ישובו של הגאון מהר"מ טיסמניץ זצ"ל על פי מ"ש הרמב"ם בהלכת פסולי מקדשין פי"ח הלכה י"ג דדין ביאת קודש ומקדש שוי' וטמא יליף ש"ס בסנהדרין פ"ג ע"ב חילול חילול מתרומה שאוכל זר ואכילת תרומה ואכילת קודש שוין הם ממילא כיון מה שממועט בביאת מקדש דאח"מ מותר ג"כ באכילת קדשים וכיון דילפינן טמא ששימש מתרומה מותר הנוגע בלובן ואודם ג"כ בשימש אלו דברי קדשו מלהבות אש דחריפו טובא כדרכו בקודש. אבל יש לי לפקפק קצת ע"פ מ"ש בחי' ר"ן סנהדרין פ"ג למה יליף טמא ששימש מתרומה ולא יליף מהקישא דזר הקרב יומת, וכ' כיון דרצה למילף שארי דברים מטמא ששימש ודבר הלמד מהיקש אין למדים ממנו בג"ש לכן למד טמא ששימש מתרומה עיי"ש. לפ"ז באמת טמא ששימש מזר נפקא מהקישא אלא דממציא לי' דאתיא ג"כ מתרומה כדי למילף ממנו למק"א, לפ"ז טמא ששימש חייב גם באופן שאינו חייב בתרומה ובביאת מקדש וצל"ע

ולפום רהיטא נ"ל בישוב הקושי' ע"פ שבארתי דהקושיא על ר"ז דמתקיף לה על רבה מדמקשה מדקיי"ל טמא ששימש משם לק"מ די"ל בנוגע בלובן ואודם, י"ל דר"ז