כתב סופר חושן משפט סו

אמרו רבותינו נמנו לענין אפי' בנכסים שנפלו קודם שנשאת אי ס"ל דלגוף מהני לאח"מ הו"ל לפרש וע"כ דס"ל באמת דאחר שנמנו לענין פירות מחיים ה"ה לגוף לאח"מ ליכא חילוק בין נכסים לנכסים וא"ש מה שחידש שמואל יותר מריב"ח. ונ"ל דמעשה שהי' שכתבה נכסי' לבנה היו נכסים שהיו לה קודם נשואין. ולא יוכל ר' יודא להביא מתק"א דיש להשיב נכסים שנפלו לה קודם שנשאת שאני. ונ"ל כל הנהו דאוקמי בנכסיה וכי לא ידעו מתק"א, אלא דס"ל דתק"א ליכא רק בנכסים שנפלו אחר נשואין עד דאתי ר' יודא ומביא דאמר שמואל וכו' מוכח דאפי' בנכסים שנפלו קודם נשואין כמ"ש ומפרש טעמא דשמואל משום תק"א, ושמואל מוסיף אפי' נכסים שהיו לה קודם ג"כ איכא תק"א וא"ש ועיין

ויש להוסיף דברים בישוב קושי' ש"מ על דאמר אביי אם אמרו בנ"מ דהול"ל איפכא דהא לאמת אית' לתק"א וכ' דאביי באמת חולק ול"ל תק"א כלל. ולמ"ש י"ל דהא דאמר רב אדא אף אנן נמי תנינא לתק"א לא לסייע לריב"ח אמר דאיתא לתק"א פשיטא דנאמן ריב"ח דבאושא התקינו, וגם נודע מכבר לכל, אלא דרצה להביא סייעתא דאית' לתק"א גם לנכסים שנפלו לה קודם שנשאת כמו פירי אחר שנמנו וגמרו וכו' ומביא מבריית' דאיירי גם שיש לה נכסים קודם שנשאת חדא דמוכרת כתובתה משמע שהי' לה כשנשאת אז כותב לה בכתובה ועוד אם בנכסים שנפלו קודם תוכל למכור למה לא מרבה בתשלומין דזוממי' בנכסים שנפלו לה קודם כמ"ש תוס' וע"כ דגם בנכסים שנפלו לה קודם איכא לתק"א ובריית' זו בתר דנמנו וגמרו לענין פירות דליכא חילוק ה"ה לתק"א. וע"ז דחי אביי דליכא ראי' אם אמרו בנ"מ בנכסים דקודם נשואין מכרה קיים יאמרו בנצ"ב דאית לי' זכות יותר וגם קודם שנמנו וגמרו הי' מכרה בטל לענין זכותו דמחיים ותקנו אושא מיד בנצ"ב גם בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת כמו זכותו דמחיים בנצ"ב שמכרה בטל אבל בנ"מ שבשעת תק"א הי' לענין פירות דקודם נשואין מכרה קיים אין ראי' דשוב כשנמנו אמרו כן לענין הגוף ולאח"מ יאמר אביי אם אמרו בנ"מ דמכרה קיים דס"ל באמת כן בנכסים שנפלו לה קודם כדס"ל לאלו אמוראי דמוקמי בידי דברא ולא ס"ל דשמואל וא"ש הכל

ומיושב ג"כ קוש' תוס' דלא מביא ממתני' דמכות כיון דעיקר ראי' דילי' דאפילו בנכסים שנפלו קודם שנשאת ולמתני' בודאי בנכסים שנפלו לה קודם מכרה קיים כמו פירות לדין דמתני'. וע"כ צ"ל דמוכר בט"ה נכסים שנפלו אח"כ ולא מוכח דינו דשמואל אבל מבריית' יש ראי' דקתני כתובתה וגם דהו"ל לרבות בתשלומין כמ"ש תוס'. ומכל זה ראי' מהימנא למ"ש דגם בנכסים שהיו לה קודם נשואין איתא לתק"א ועיין

יב. עוד לנו דרך קצרה בישוב הרי"ף ורש"י במתני' הנה הב"ש סי' פ"ה ס"ק ט"ז הוכיח מסוגי' דאם מכרה בט"ה אין לו פירות ואינו יורש דמי ט"ה מדמקשה ש"ס ותמכור נ"מ בט"ה איך תתן לנחבל להפסיד ירושתו לאחר תק"א וע"כ דאין יורש דמי ט"ה ועיין בית מאיר דתמה ע"ד זה למה לא ירש הבעל כל מה שיש לה וכ' באבני מלואים אם ירושת הבעל דרבנן והוא משום קבורתה י"ל כיון דדמי ט"ה בשביל כשתתאלמן ותתגרש אין לבעל זכות בהם כיון שלא נתנה לו רק משום קבורתה אבל אי ירושת הבעל דאריית' קשה ונכנס שם בדברים להסביר גם אם ירושת הבעל דאוריית' ובכל דבריו אין מובן היטב. ואני אוחז בדבריו אשר כראוי' נאמרים דאם ירושת הבעל דרבנן א"ש דלא יירש דמי ט"ה. וש"ס דהקשה ולטעמך תזבן בט"ה הוא לר"ה ור"פ דאתי מבי רב דס"ל ירושת הבעל דרבנן שפיר מקשה לדדהו ותזבן בט"ה, והי' יוכל לתרץ דמתני' ר"מ דס"ל ירושת הבעל דאוריית' אלא דא"כ לא מוכח תק"א דלר"מ ק"פ כקהג"ד ולא מוכח מרישא וע"כ דלא רוצי' למוקמי מתני' כר"מ דלא כהלכתא א"כ גם בהא שלא כהלכת' דהא רב ס"ל ירושת הבעל ל"ד. והא דמקשה אח"כ ותזבן כתובתה בט"ה ומתרץ כר"מ דאסור לשהות ודחי לפמ"ש אם נוקמי מתניתין כר"מ בלא"ה ל"ק ותזבן כתובתה בט"ה דהא ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ודמי טה"נ ג"כ א"י ליתן לנחבל אחר תק"א, אלא כי כן הי' מוכח ממתניתין תק"א מט"ה כתובתה והי' רצה לדחות דממתני' לא מוכח תק"א וכיון דדחי ממה דמוקי כר"מ משום דאסור לשהות לא חזר לתרץ דאתיא כר"מ דירושת הבעל דאורייתא דלא יהי' מוכח תק"א ממתניתין ויש להאריך עוד עד"פ. והא"ש רש"י במתניתין ורי"ף להלכתא ס"ל ירושת הבעל דאורייתא י"ל מתני' באית לה ומשום ט"ה בתר תק"א גם מדמי ט"ה אין לנחבל כלום וא"ש נכון לשיטת רי"ף אבל הרמב"ם הרי פסק ירושת הבעל דרבנן ליתא לישוב זה ועיין

יג. מסקנת ש"ס ס"פ י"נ אמר ר"א בעל שוי' רבנן יורש ושוי' כלוקח וכו' גבי דרבין שוי' כיורש משום פסידא דאלמנה. ומקשה והא גבי דריב"ח דאיכא פסידא ללקוחות ושוי' רבנן כלוקח התם אינהו דאפסדו אנפשייהו כיון דאיכא בעל לא בעי להו למזבן וכתב רשב"ם בשם ר"ח ולענין שאלת' לות' ואכלה ועמד' ונשאת מסתברא דכיורש הוי משום פסידא דמלוה וכו' דכל דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשי' שוי' רבנן כיורש. הנה פשיטא לר"ח דבלות' ואכלה ל"ש איהו דאפסיד אנפשי' דלא כרי"ף דכ' דשייך גבי לותה איהו דאפסיד דלא הוי להו להלות בלי שטר. ונ"ל דגם רשב"ם ור"ח אפשר דס"ל דגם בלותה שייך איהו דאפסיד וכו' אלא דל"א בלקוחות איהו דאפסדו אלא משום דכבר יושבת תחת הבעל והלוקח נכנס בשלו והו"ל כמערים על הבעל וכ"כ רשב"ם ד"ה דיתבה תותי גברא וראוי' ליורשה כשתמות ואלו הערימו להוציא' מידו וכו' ודוקא לקוחות שאחר נשואין באים בתוך שלו והוא כבר זכה באשה ליורשה והם מערימים עליו אבל לותה ואכלה קודם נשואין דליכא הערמה שעדיין ליכא בעל וגם לא זכה בירושה מעיקרא דכבר נתחייב' ל"א דיפסידו משום דהי' לי' לכתוב שטר סוף כל סוף לא הפסידוהו ממה שכבר זכה כמו בלקוחות שקנו אחר נשואין

ובהג"א כתוב דלותה ואכלה בעל כיורש שוי' רבנן כי היכא דלא יפסיד מלוה ושלא תנעול דלת בפני לוין עכ"ל. וצריך להבין מה רצה בזה שכתב של"ת דלת וכו' הא כל מע"פ דגובה מיורשים הוא משום נע"ד כדאמר ר"פ שלהי מסכת וכאן האבעי אם הבעל כיורש ומע"פ גובה ממנו כמו מיורשים דעלמא או כלוקח וכיון דאפשטא דכיורש הוא משום פסידא דמלוה גובים ממנו כמו כל מע"פ דגובה מיורשים מה לו להג"א לומר כאן משום נע"ד היכא דאיכא פסידא ולכן מע"פ אינה גובה מלקוחות משום נע"ד וגובה מן היורשים משום נע"ד דליכא פסידא דוקא בלקוחות ממש דמפסדי הפסד גמור והם לקוחות גמורים ואין למלוה רק שיעבוד על הקרקעות, אבל בעל זה אינו לוקח ממש דהא במקום פסידא דאלמנה וכדומה היכא דל"ש דאיהו אפסדו אנפשי' חששו לנע"ד דרבים, ותק"א הוא זה שאין מי שילוה לפנוי' העומדת להנשא שמא תנשא ויפסיד שלו וכעין זה כתב הרא"ש כתובות דקטן שלוה למזונותיו צריכים לשלם דאל"ה אין מי שילוה לו וימות ברעב וה"נ איכא נע"ד וזהו שכתב דאיכא פסידא דמלוה הגם שיש לומר דלא הי' לו ללות נגד זה איכא תקון עולם משום נע"ד כמו במע"פ דעלמא דגובה מיורשים משום נעילת דלת הגם שהי' אפשר להלות בשטר כנ"ל

יד. הרי"ף כתב אבעי לא אפשטא ולכן אינו גובה ואיהו דאפסיד אנפשי' שלא הי' לו להלות בלא שטר. והנה מדכתב דאבעי לא אפשטא משמע דדבר זה אם דומה ללקוחות דאיהו אפסדו או לאלמנה אבעי דלא אפשטא. וכתב הש"ך סי' קי"ב דאי תפס לא מפקינן וכ"כ הב"ש סימן צ"א משם תשובת אלשיך, ובגדולי תרומה הקשה על הטור דמביא תחלה דאם לותה ולקחה אינו גובה ואח"כ מביא שיטת רשב"ם ור"ח וכ' לשיטת רי"ף ורא"ש כדעה ראשונה והקשה לדעה ראשונה מודאי אינו גובה, ולרי"ף מספק אינו גובה, ונ"מ לענין תפס אי מפקינן ואיך כתב דשיטת רי"ף ורא"ש כדעה ראשונה, ואני מדקדק עוד, למה מפסיק בין שיטת רי"ף לדעה ראשונה והי' לו להביא שיטת הרי"ף ואח"כ שיטת רשב"ם ור"ח. ונ"ל עפמ"ש הש"ך דגם אם הי' פשיטא לרי"ף דאינו גובה מ"מ יוכל התופס לומר קים לי כר"ח ורשב"ם עיי"ש. כי כן לדינא ליכא נפקותא בין שיטה ראשונה לשיטת הרי"ף כיון דלפנינו שיטות החולקים וס"ל דגובה ממילא אי תפס ל"מ מיני'. והא"ש דמביא הטור תחלה שיטת הסוברים דאינו גובה מודאי ואח"כ שיטת רשב"ם ור"ח וכיון דלפנינו שיטת רשב"ם ור"ח אי תפס ל"מ דיוכל לומר קים לי הדר כ' ושיטת רי"ף ורא"ש כדעה ראשונה דעכשיו לדינא ליכא נפקותא כן י"ל

אלא דבאמת קשה לומר דמ"ש טוש"ע בא"ע ובח"מ דאינו גובה ואם תפס ל"מ וש"ך הרגיש בעצמו בזה וכתב דנמצא כן במק"א ולולי דמסתפינא הי' נראה לפע"ד הגם דמספקא לרי"ף ורא"ש מ"מ גם לדידהו אם תפס מפקינן וגם קים לי' כרשב"ם דס"ל מודאי גובה להלכתא אין יוכל לומר אם תפס, ואפרש שיחתי וירוח לי הנה הגדולי תרומה נתקשה במ"ש הרי"ף ואבעי לא אפשטא דאיהו דאפסיד וכו' משמע מלשון דאיהו דאפסיד וכו' משמע דמודאי קאמר דשייך דאיהו דאפסיד ואיך כתב דאבעי דלא אפשטא היא הא אפשטא מלקוחות דהיכא דשייך איהו דאפסד לא חשו לפסידא דידהו, ונדחק דהכי קאמר דלא נפשטא משום דאפשר לומר איהו דאפסיד, והלשון לא מתיישב שפיר. ואני מדקדק עוד בסידור הרי"ף ובלשונו שכתב ואבעי לא אפשטא הלכך אינו גובה ואיהו