כתב סופר חושן משפט נג

הרי שלך לפניך כמ"ש תוס' בתירוץ ג' מ"מ עדיין קשה לשיטת רש"י ורמב"ם בחולין דבשותפות ג"כ לא שייך לצעורי י"ל מה"ט אמר שמואל מערב כוונתו בשותפות כהנ"ל

והיתה לבאר דנ"ל גם באית לי' שותפות דל"א לצעורי קמכווין היינו דעובד בחלקו אבל בשל חבירו אין דעתו לעבוד לפי מ"ש התב"ש להכי אמרינן לצעורי דאין דרך לעבוד בשל אחרים כי כן גם באית לי' שותפות דעובד בשלו אבל בשל חבירו אינו עובד רק דלא איכפת לי' לחלק וממילא נאסר של חבירו משום דנתערב בשלו כן העלתי בסוגי' דרבוצה באורך ועיין ש"ך יו"ד סי' ד' ס"ק ה' דס"ל דגם בחלק חבירו לא מכווין לצעורי נראה דס"ל דאמרינן לצעורי משום חזקת כשרות וכיון דעובד בשלו אבד חזקת כשרות עובד גם בשל חבירו ומ"ש, אבל לסברת התב"ש הנכון כמ"ש ושם בארה. ועל פ"ז קשה דלמא מערב כוונתו בשותפות ואינו אלא מערב והבן. והא דלא מוקי בהתרו בו כבר כתב פ"י דבהתרו בו ל"ש שלא יהי' כ"א הולך וכו' והא דלא מוקי במומר דזה בלא"ה קשה וכן הקשה תוס' בחולין למה לא מוקי במומר ואוסר במגע וצל"ע

וליישב נ"ל בשניישב ג"כ קושית פ"י שהקשה כעין זה דלמא משו"ה אמר שמואל מערב משום דס"ל אא"א דלצעור' קמכוין לכן אמר מערב והא דלא מוקי במומר זה קשה בלא"ה וצ"ל דלא ניחא לי' למוקמי מתניתין דמומר והניח בצ"ע, וניחא לי' לשיטת רש"י ורמב"ם הנ"ל דהו"ל למוקמי בשותפות. ולמ"ש לרש"י ורמב"ם קשה ביותר דלמא מה דאמר מערב כוונתו באית לי' שותפות וכהנ"ל ונ"ל ביישוב כ"ז בשניישב קושית תוס' חולין למה לא מוקי במומר ואוסר בנגיעה כמו דמתרץ ש"ס התם מתניתין בישראל מומר. ונ"ל הנה הב"י יו"ד סימן ב' כתב דאוקימתא זו דמומר רחוקה היא דמומר לא ציית דינא עיי"ש. ובמח"כ לא ידעתי בזה אוקימתא דחוקה דמתניתין דינא קאמר דמזיד חייב אם ציית ואם לא ציית עונו ישא. אבל נ"ל דוודאי רחוק לומר שנמנו לתקן תקנה במנסך דא"א רק באופן שהוא מומר דמומרים לא שכיחי וגם לא צייתי דינא והא דמוקי בישראל מומר לאו שנוי' דחיקא היא אלא אוקימתא רווחא היא ע"פ מה שאומר דהא דס"ל לרנב"י דאמרי' לצעורי מסביר התב"ש דאין דרך לעבוד ע"ז בשל אחרים. ונ"ל להסביר בוודאי אם לא הי' צריך לשלם מה שהפסיד אין זו חזקה כ"כ אולי אינו רוצה לאסור יינו לכן מנסך של חבירו אבל אחר שתקנו חכמים שצריך לשלם איכא סברא דלא יעבוד בשל אחרים כיון שסוף כל סוף צריך לשלם ביותר הי' עובד בשל עצמו ואם אין לו הי' קונה בדמים משיעבוד בשל אחרים וישלם לו. והא"ש דהצריכו לתקן דחייב לשלם שלא יהי' כ"א הולך ואוסר את של חבירו דאם אין מחויב לשלם לא נימא חזקה לצעורי קמכווין ויהי' נאמן שלא כיוון לצער, ואחר שחייבו לשלם ס"ל לרנב"י דאמרינן וודאי לצעורי קמכווין ועכשיו אין אופן שאין אומרים לצעורי רק במומר או בקבל התראה הגם דלא שכיחי מ"מ במתניתין קתני אם מנסך ואוסר כגון בקבל התראה או מומר חייבים מדינא לשלם דל"א לגבי דידהו לצעורי קמכווין ואין באוקימתא זו דוחק כלל ולא קשה על שמואל דלא אמר מנסך בישראל מומר אוסר במגעו כיון דס"ל קם לי' בדרבה מיני' וליכא אופן שיהי' מחויב במנסך רק מומר דאוסר בנגיעה, משום מומר לחוד דאוסר בנגיעה דלא שכיחי מומרים ולא צייתי דינא בוודאי לא נמנו לתקן ומיושב קושית תוס' חולין ע"ד נכון מאד

ומיושב קושית פ"י דאין לומר דשמואל ס"ל כר' ירמי' דמעת הגבהה קנה ומערב דקאמר משום דלצעורי קמכווין קשה הו"ל למוקמי במומר כיון דהוצרכו לתקן שישלם דאל"ה לא אמרינן לצעורי כמ"ש שוב אין דוחק למוקמי מתניתין במומר וע"כ טעמו משום קם לי' בד"מ ולומר דמשום מומר תקנו זה וודאי רחוק כמ"ש וא"ש עיין

ומיושב ג"כ קושיתי דלמא שמואל קאמר מערב היינו שמנסך שלו ומערב בשל חבירו ובאית לי' שותפות משום דקסבר לצעורי קמכווין ועכצ"ל כר' ירמי' דהא בשותפות ג"כ איכא משום קלבד"מ וכיון דלולי דחייבו רבנן לא הוי אמרינן לצעורי הי' יוכל לומר ג"כ דמתניתין במומר דל"ש לצעורי ולמה אמר מערב דווקא וע"כ משום דקלבד"מ ול"ל דר' ירמי' וא"ש

אלא דעדיין קשה דלמא ס"ל אא"א שאין בכחו לאסור כדמתרץ לרנב"י תחלה ומתניתין בשותפות דווקא ולא צ"ל דל"ל דר"י וגם לא צ"ל דס"ל מקנסא ילפינן דמערב דקאמר היינו שותפות וקמ"ל דל"א קלבד"מ כמו תוס' חולין, אלא כבר כתבנו דזה דש"ס לא רצה לומר דשמואל כתנאי או אא"א ומשום לצעורי אי אפשר דהול"ל במומר ג"כ. ומ"מ עכ"פ לא מוכח דשמואל ס"ל מקנסא לא ילפינן דאפשר דס"ל אא"א שאין בכחו לאסור וכיון דלא מפורש ולא מוכח דס"ל לשמואל מקנסא לא ילפינן כה"ג ליתא להאי כללא רב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני כיון דאפשר דשמואל לא פליג על רב ורב ע"כ ס"ל מקנסא ילפינן נקטינן כוותי' כנלפע"ד ליישב ע"ד פלפולא טבא חריפתא ועיין. ועוד לנו איזה אופנים אופן בתוך אופן ביישוב הרבה דברים בסוגיא ולהיות המה בדרך ארוכה לא העלתים פה

והנה הרמב"ן בב"ב מביא עוד ראי' דלא ילפינן קנסא מקנסא מדמותיב ר"א מברייתא מהעושה מלאכה במ"ח למ"ד שמי' היזק גם למ"ד לאו שמי' היזק קשה בד"א נמי לחייב מדרבנן וע"כ דמקנסא לא ילפינן והה"מ כתב מכח זה הוכיח הראב"ד שיטתו דכל שלהנאתו מכווין לא קנסו רבנן דל"ש כ"כ שלא יהי' כ"א הולך דל"ש כ"כ שיצטרך הפסד זה להנאתו וכבר הארכתי בתשובה אחרת בתכלית האריכות בביאור שיטת הראב"ד וסברתו ומה דקשה עליו וישבתי ראי' זו לרמב"ם בב' דרכים. ונקיטנא כאן בקצרה אחד מן האופנים שהעלתי ע"פ קושית תוס' בסוגי' ובב"ק על דמותיב ר"א הא גם בניכר כגון צורם פרתו של חבירו פטור משום דכל השורים לאו לגבי מזבח קיימי ובב"ק תי' דהקושיא לחזקי' קושי' רבא שם מדנקיט העושה מלאכה פטור אבל צורם חייב ומתרץ דרבותא קמ"ל אפילו אינו ניכר חייב בד"ש ולחזקי' דאינו ניכר כניכר ליכא רבותא עיי"ש. ודברי תוס' צריכים ביאור הא ר"א מותיב בדיני אדם נמי לחייב הו"ל להקשות מה רבותא דמחייב בד"ש ונראה כוונתם דבאמת אי צורם פטור אינו ברור ותליא בדיני דגרמי ומותיב ר"א על חזקי' לדידי' ע"כ מוכח דצורם חייב מדקתני בברייתא העושה מלאכה דווקא ואי משום רבותא דחייב בד"ש לדידי' ליכא רבותא יותר באינו ניכר מניכר וע"כ דצורם חייב ובעושה מלאכה פטור וע"כ דלא שמי' היזק דאי שמי' היזק גם בדיני אדם לחייב

והא"ש דלמ"ד ל"ש היזק לא קשה בד"א נמי לחייב די"ל דצורם ג"כ פטור דאין זה היזק דלאו לגבי מזבח קיימו וגם פרת חטאת שדמי' יקרים לאו להכי קיימא ומ"ש תוס' בב"ק דפ"ח קיימא אינו מוכרח רק דאפשר לומר כן ועיין ש"מ ב"ק, ולא חייבו רבנן באינו ניכר רק בהיזק גמור דחייב בניכר הוסיפו דחייב באינו ניכר, אבל היכא דגם בניכר פטור דל"מ מזיק לא תקנו כעין מ"ש במנסך דלא עשו א"נ רק כניכר ולק"מ למ"ד ל"ש היזק וא"ש

והוספתי אומר ודברים דהרווחנא דאוקימתא דר"א ברייתא פרה שהכניסה לרבקה והוא אוקימתא רחוקה דברייתא סתמא קתני העושה מלאכה משמע כל מלאכה ולמ"ש א"ש במרווח דר"א חידש דיש אופן שהכניסה לרבקה וכו' וכה"ג גם לחזקי' ל"ש היזק שנאסרה רק במחשבה ומ"מ חייב בדיני שמים. לפי זה י"ל דמשום הכי פטור בעושה מלאכה איזהו שתהי' משום דגם צורם ס"ל לברייתא דפטור והא דקתני עושה מלאכה משמע אבל צורם חייב דקמ"ל רבותא דחייב בפ"ח הגם לחזקי' בעושה מלאכה על ידי מעשה ליכא רבותא מ"מ הא ברייתא סתמא קתני העושה מלאכה וגם מלאכה כזו שהכניס' לרבקה בכלל וכה"ג איכא רבותא דחייב בדיני שמים על מחשבה לחוד. ומדויק נמי הא דלא אמר ר"א הכא במאי עסקינן ומפרק פרה שהכניסה לרבקה. ולדברינו במכווין לא אמר הב"ע דלא מוקי ברייתא בכה"ג דווקא ולא בא אלא לומר דיש אופן בפרה שהכניסה לרבקה וברייתא גם בהכי איירי וכדכתיבנא

ומדוקדק ג"כ הא דקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה, שפת יתר הוא הא כבר אמר מתיב ר"א לא הו"ל לומר רק הוא מפרק לה. ולמ"ש מדוקדק הלשון דמכח מה דמותיב לה למ"ד שמי' היזק הא זה קשה לכ"ע בד"א נמי לחייב אלא למ"ד ל"ש היזק י"ל דה"ה צורם פטור וקמ"ל רבותא דחייב בד"ש משא"כ למ"ד שמי' היזק א"א לומר כן והוא מותיב לה מכח מה דמותיב למ"ד שמי' היזק י"ל ג"כ ע"ד זה דה"ה צורם פטור ונקיט עושה מלאכה לרבותא דחייב בד"ש אפילו על מחשבה לבד וברייתא בכל מלאכות איירי כמ"ש

ומיושב הרמב"ם דנקיט להלכתא דצורם חייב דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כמ"ש הה"מ, ועיין רמב"ן ב"ב בדיני דגרמי וכיון דבניכר חייב ממילא חייב באינו ניכר מקנס חכמים שלא יהי' כ"א הולך וכו' וברייתא א"ש ברווחא דכל מלאכות דברייתא אתי' כרבנן דר"מ דל"ד דינא דגרמי וגם צורם פטור אבל להלכתא דקיי"ל כר"מ דצורם חייב חייב בד"א בכל מלאכות חוץ מהכניסה לרבקה וא"ש נכון

ויש להביא ראי' עד"פ להלכה מקנסא ילפינן מדקאמר ש"ס הוא מותיב והוא מפרק לה והיינו מדמותיב למ"ד ל"ש היזק הא לכ"ע גם אי לא שמי' היזק קשה ע"כ משום די"ל צורם ג"כ פטור והוא באותו דבר מפרק לה ואי הלכתא מקנסא מקנסא לא ילפינן הוא מותיב לה שפיר למ"ד שמי' היזק דלמ"ד יש