כתב סופר חושן משפט נב

לא ילפינן מטעמים שכתבנו ושפיר השיבו דקשה מדיליף רב מיני' דהא קיי"ל בכ"מ מקנסא ילפינן כרב רק מדר"ג לא ילפינן איך יליף רב מיני' וע"כ דדינא הוא וילפינן מיני' בכ"מ וגם איכא נפקותא בדר"ג ורב עצמו דקנסינן בנו אחריו ועיין בכ"ז

ועיי' רא"ש ב"ק שכ' ועוד בפ' כיסוי הדם מבעי לי' אדרשב"ג שכר מצוה או שכר ברכה, נ"מ לבהמ"ז, נראה כוונתו דמהתם מוכח דילפי' מיני' דהא אמר נ"מ לבהמ"ז ועיין ש"ך רס"י רפ"ה דמביא ראי' מסוגי' שם דמקנסא ילפינן דנראה לו דר"ג קנסא הוא, והוא ראי' הרא"ש דלא כמ"ד דקנסא הוא ותימא על הש"ך שהעלים עין מזה. ולמ"ש דלמ"ד דקנסא ורא"ש ס"ל מקנסא ילפינן בכ"מ רק מדר"ג לא נליף למק"א והקשה מדיליף רב כן א"ש מ"ש הרא"ש ראי' מחולין מדקאמר סתמא דש"ס נ"מ לבהמ"ז ש"מ דילפינן מדר' גמליאל למק"א

ועיי' רמב"ם הלכות חובל פ"ז הלכה י"ג שכתב שור שהי' עומד וכו' חייב ליתן כמו שיראו הדיינים וכו' וכן ו ששחט חי' ועוף וכו' ויש מי שהורה שיתן קנס קצוב יוד זהובים וכו' וכתב הה"מ דב' דעות הם בהלכות ורי"ף ז"ל הכריע דקצוב הוא וכן הרשב"א ומ"מ לא מגבינן בזמן הזה עיי"ש. נראה דס"ל להה"מ דב' דעות דמביא הרמב"ם תליא אי קנסא הוא תליא בראות עיני הדיינים לפי מה שהוא ועיין סמ"ע רס"י רפ"ב, ואי דינא הוא בוודאי קצוב יו"ד זהובים ומדכתב הה"מ דב' דעות אלו נראה דס"ל להה"מ דדעת מ"ד שברי"ף דקנסא הוא ולא ילפינן לד"א כוונתו דלא ילפינן קנס קצוב יו"ד זהובים אלא דתליא בראות עיני הדיינים לפי הענין ומזיק וניזוק אם מצות חביבות עליו ואם מכווין החוטף למצוה, ורי"ף דחה זה אי קנסא איך יליף רב הגם דאפשר דלא הי' מחייבו רב יו"ד זהובים אי לא הי' נאמן ואין קושיא על מ"ד הכי אבל הקשה מטעם אחר איך יליף מיני' משום דמקנס במעשה שהי' אין למדין כלל ממנו למק"א דלמא הוראת שעה ולפי הענין ראה שראוי' לקנוס. וכן מוכח דס"ל לרמב"ם דאי ס"ל דמ"ד דלא ילפינן מיני' משום דמקנסא לא ילפינן איך מביא הך דינא דשורי הרגת דיליף רב ויכי' דאזיל לשיטתו דס"ל מקנסא ילפינן ומ"ד והיא דעה ראשונה ס"ל מקנסא לא ילפינן כלל ואפילו לפי ראות עיני הדיינים לא משלם. וכן דעה שני' שהיא דעת הרי"ף דמביא הוא משום דס"ל דדינא הוא דאי קנסא הוא איך יליף רב והא הרמב"ם ס"ל מקנסא ילפינן וליכא ראי' וע"כ דרמב"ם ס"ל דלא פליגו הדעות אי ילפינן מיני' דכולי עלמא ס"ל דילפינן מיני' אלא אי קנסא הוא לא ילפינן מיני' דבר קצוב ואי דינא ילפינן מיני' דבר הקצוב והדברים מוכרחים

ועיי' ש"ך רס"י שפ"ב שכתב די"ל גם דעה ראשונה ס"ל דדינא הוא אלא ס"ל על מעשה אין קצוב עשרה זהובים. ודבריו נפלאו ממני הא כתב הרמב"ם לדעה ראשונה גם בקדם וכיסה לפי ראות הדיינים והא שם איכא ברכה כמעשה דר"ג

ויש לי עוד ראי' מהימנא דב' דעות תליא אי דינא, מן מה שכתב הרמב"ם וכן הורו שהמונע הבעלים ממ"ע וכו' משלם לבעלים יו"ד זהובים ועיין במעדני יו"ט בחולין דכוונתו הגם שאחר עשה המצוה צריך המונע לשלם כי הוא מנע הבעלים, וצריך להבין למה כתב הרמב"ם הך דוכן הורה לדעה אחרונה דמשלם יו"ד, וכן הוא לדעה ראשונה לפי ראות הדיינים ומ"ש ונ"ל לפי דעה ראשונה דקנסא הוא י"ל דלא קנס ר"ג רק כשחטף מצוה מחבירו ועושה המצוה ויש לו שכר עשרה זהובים מחייבו ר"ג לשלם עשרה נגד שכר עשרה שיש לו שלא יהי' חוטא נשכר אבל המונע חבירו מלעשות מצוה ועשאה אחר והוא המונע אין לו כלום מנ"ל דר"ג חייבו והפסידו משלו הגם שאפשר לקנסו מ"מ מנ"ל הא מדר"ג, ולכן לדעה ראשונה דס"ל קנסא באמת אין מורים לקנוס המונע ואינו עושה מצוה, אבל לדעה אחרונה דהורו דדינא הוא גם מונע מחייבים לשלם כיון דדינא הוא חייב מזיק שחייב אפילו השליכו לאיבוד ואין לו בו כלום, ומינה דס"ל לרמב"ם דב' דעות אלו תליא אי קנסא או דינא הוא

והיתה לבאר מ"ש דדין זה אם מנע חבירו ממצוה ולא עשה הוא דחייב תליא אם דין או קנסא הוא דאי קנסא אין למדין בכה"ג מדר"ג אולי לא קניס להפסידו משלו רק שלא ירוויח, יש לשדות בי' נרגא דלמ"ד מהב"ע לא יצא א"כ זה שחטף המצוה בחוזק יד מחבירו לא יצא ולא עשה מצוה כלל ושכר מצוה אין לו, ומדחייבו ר"ג הגם שמפסיד משלו כולו ילפינן שפיר גם כשמונע חבירו מלעשות ולא עשה הוא ג"כ ראוי לקנסו אלא הרמב"ם הא נקיט לדינא דמהב"ע יוצא אפילו בדאורייתא עיין כ"מ הלכות לולב שס"ל שזו שיטתו של הרמב"ם ועיין לח"מ שם לרמב"ם לשיטתו תליא שפיר הך דין דמונע חבירו אי דינא או קנסא הוא כמובן

ויש להביא ראי' מזה דדינא הוא מדקאמר ש"ס נ"מ לענין בהמ"ז ופשוט לי' דברכה שווי' עשרה זהובים ממעשה דרבי וב"ק והיינו דעל מעשה מצוה משלם יו"ד וגם על ברכה לחוד כמו בהמ"ז וכדומה, ואי קנסא הוא י"ל ר"ג לא קנס בעובדא דידי' משום דמרוויח עשרה זהובים דעשה מעשה הגם דבעבירה היא הא קיי"ל דיצא, אבל על ברכה לחוד לפמ"ש תוס' ורא"ש סוכה אפילו היכא דליכא משום מצוה הב"ע מ"מ הברכה ניאוץ היא לפני ה' וכן הוא למ"ד מהב"ע יצא מ"מ בברכה לא עשה מצוה אדרבה מנאץ הוא מנ"ל דקנס ר"ג הגם דשוויא עשרה זהובים לא קנס להפסידו משלו והוא אינו נוטל שכר ברכה ודוחק דסתמא דש"ס אזיל שלא כהלכתא וס"ל דהמב"ע לא יצא וכ"ש לפי הגרסא ר"פ לולב הגזול דמייתי רב אשי שהוא מרא דסתמא דש"ס למ"ד דמצוה הב"ע יצא ועיין רז"ה שם וע"כ דר"ג דינא קאמר

והנה הרמב"ן ב"ב בדיני דגרמי כתב דהלכה מקנסא לא ילפינן דהלכתא כשמואל בדיני דס"ל מקנסא לא ילפינן ועיין ש"ך רס"י שפ"ה שכ' מסוגיא דחולין ספ"ש מוכח בסתמא דש"ס ס"ל מקנסא לא ילפינן מדפשיט לי' מנסך ממש. ואין ראי' זו מוכרחת כ"כ די"ל דלרווחא דמלתא רצה לתרץ מ"ד אא"א לכ"ע. ועוד י"ל בוודאי רחוק להעמיס במתניתין מנסך מערב והוצרך שמואל לדחוק משום דל"ל דר' ירמי' וע"כ מפרש מתניתין בדוחק דמנסך מערב ולא קשה הא נתנה מתני' מקום לטעות דחייב במנסך ממש דהרי דין זה מבואר דאמרינן קלבד"מ ולא יטעה שחייבו' ולא משום אא"א או משום לצעורי דבר זה אינו מבואר ומפורש ויש מקום לטעות בלשון מתניתין דמנסך ממש קאמר בוודאי דוחק שא"א לסבול הוא לפרש מנסך מערב. ולתרץ דמאן דס"ל אא"א ס"ל דלא כר' ירמי' לא רצה משום דהלכתא כר' ירמי' כן י"ל

ומיושב בדברינו קושית פ"י גיטין מנ"ל דטעמא דשמואל משום דלא ס"ל כר' ירמי' דלמא ס"ל והא דקאמר מערב משום דס"ל לצעורי קמכווין ובמומר בלא"ה צ"ל דלא רצה לאוקמי והוצרך לפרש מערב. ולמ"ש לק"מ דאי ס"ל כר' ירמי' בוודאי א"א לפרש מנסך מערב כמ"ש ועיין

והנה הש"ך מביא עוד ראי' מש"ס פרק כיסוי הדם דקאמר נ"מ לבהמ"ז אלמא ילפינן קנסא מקנסא וכבר הבאנו לעיל דרא"ש מביא ראי' משם דר"ג דינא ולא קנסא הוא וגם כבר בארנו לעיל דשיטת הרמב"ם דדינא הוא א"כ אזדא לי' ראי' הש"ך

גם י"ל ע"פ שיטת ר"ת שבתוס' ב"ק בא' שחטף מצוה מחבירו וצוה ר"ת שיתן לו עוף לשחוט מול מצוה. וי"ל הא דאמר נ"מ לבהמ"ז לא שאם חטף בהמ"ז מא' שקונסים אותו דמקנסא לא ילפינן אלא אם חטף ממנו כמה כיסוי הדם וכיבד אותו בבהמ"ז אם שכר מצוה ליכא תשלומין רק כיסוי א' ואם שכר ברכה ג"כ שוה יו"ד איכא בתשלומין בהמ"ז ד' כנגד ד' כיסוי הדם שחטף ממנו. ובאמת תוס' חולק על הר"ת דמצוה אזדא לה, ודחית תוס' באמת לא זכיתי להבן ועכ"פ הר"ת הכי ס"ל ולק"מ על מ"ד שברי"ף דלא ילפינן מדר"ג דס"ל כר"ת וגם על רי"ף קשה דהו"ל להביא ראי' מסתמא דש"ס פ' כה"ד דמפורש הוא ומרב ליכא אלא דיוק. ולמ"ש א"ש נכון ועיין

ויש סייעתא לדברינו מלשון ש"ס שם למאי נ"מ לבהמ"ז אי שכר מצוה אחת היא ואי שכר ברכה הו"ל ארבעים ולא אמר אי שכר מצוה חייב אחת ואי שכר ברכה חייב ארבעים. ולדברינו א"ש דלענין חיוב תליא אי ילפינן קנסא מקנסא ולכן נקיט לשנא דא"ש בין אי ילפינן מקנסא דלכל מ"ד איכא נפקותא אי הוי חדא או ארבעה אי ילפינן מקנסא אי מחייב חדא או ארבעים ואי לא ילפינן מקנסא נ"מ לענין תשלומין בהמ"ז כנגד כיסוי כמ"ש ועיין

ואני בעניי הכינותי מקום יישוב לשיטת הרמב"ם ודעימי' דקיי"ל מקנסא ילפינן, דאין הכרח כ"כ דס"ל לשמואל מקנסא לא ילפינן וש"ס לרווחא מתרץ לדשמואל דס"ל מקנסא לא ילפינן אבל אינו מוכרח ואפרש שיחתי ואקדים אקדמות מילי טבא. הנה קשה לי מנ"ל לש"ס דשמואל אמר מערב משום דקם לי' בדרבה מיני' דלמא משו"ה אמר מערב משום דס"ל אא"א ולכן מפרש מנסך מערב היינו דאית לי' שותפות בגווי' ומנסך שלו ומערב של חבירו בשלו ונאסר כדמתרץ בחולין שם והקשה תוס' היינו מערב ותירץ דקמ"ל דלא נימא קם לי' בדרבה מיני' קמ"ל וי"ל דשמואל דאמר מערב להכי אתכווין ורב אמר מנסך ממש היינו שמנסך ממש של חבירו ואוסרו על ידי ניסוך כמו מטמא דמטמא של חבירו דס"ל א"א ולא צ"ל בשותפות ואי נימא דש"ס רצה לומר דשמואל ס"ל דאא"א משום לצעורי כדקיי"ל הגם דקיי"ל ג"כ כר' ירמי' משעת הגבהה קנה י"ל דס"ל ג"כ הכי אלא דס"ל דמ"מ פטור משום דאומר לו