כתב סופר חושן משפט נא

לנו לאורה יצאתי בכותבת הגסה להשביע נפשך הצמאה לשתות מי תורה מים חיים ונאמנים, והשותה מים לצמאו מתברך בברכה ראשונה ואחרונה, משוכן מעונה, בכל עת ועונה. הכ"ד אביך אוה"נ מברכך באהבה רבה, ואהבתי אל תסיר מאתך לעולמים הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה כו שיל"ת כאור בוקר ליום ועש"ק כ"ו תשרי תרכ"א לפ"ק. יונה מצאה בו מנוח, ועצמה ירבה, עושה חיל בתורה, כהלכה מורה, ה"ה מע"כ תלמידי חביבי הרב המאוה"ג חריף בע"פ ובקי כש"ת מו"ה יונה צבי בערנפעלד נ"י אבדק"ק אורשא יע"א

גי"ה קבלתי ונפשו היפה בשאלתו ע"ד א' שהפיל דבר איסור בקדירת חבירו כשהיתה שפותה על גבי האש ולא הי' ס' במה שיש מן התבשיל בו ונאסר המאכל והקדירה ובעל הקדירה תובעו בדין שישלם לו מה שהפסידו ונסתפק פר"מ נ"י אם מחויב לשלם מדינא או משום קנס משום דהו"ל היזק שאינו ניכר, ואי משום קנס יש מקום ספק אי ילפינן קנסא מקנסא, וקיצר במקום שהי' לו להאריך בגוף הנדון. ואני אחר שימת עין ככל הצורך לפי מסת הפנאי אבאר כל הצדדים כיד ה' הטובה עלינו

הנה אם נדון היזק זה כניכר או א"נ נראה לפום רהיטא אם האיסור שהשליך לתוך הקדירה הוא אינו מינו וניכר בטעמו הוא היזק ניכר כיון דאפשר למטעמי' וחיך אוכל יטעם טעם האיסור שבו והתבשיל צריך לשלם מדין מזיק אפילו הי' שוגג, וקדירה הנאסר דא"א לברר אם יש בו טעם היזק שאינו ניכר הוא ובשוגג פטור ובמזיד לכל היותר אינו חייב רק מקנס חכמים אבל כשהאיסור מינו עם התבשיל דא"א למיקם עלה דמלתא אחר שנסתלק האיסור או נמוח בתוכו אלא שידוע שלא הי' בו ס' גם התבשיל היזק שאינו ניכר הוא, כן הי' נ"ל, אמנם כן מתוס' ב"ב ב' ע"ב נראה כל שניכר לשעתו שאוסר של חבירו הגם כששל חבירו בפ"ע אין ניכר בו שאסרו והפסידו הוי היזק ניכר דכ' שם בכלאים להכי מחויב מה דניכר שאוסר של חבירו על ידי שרואה הגפנים בשדה והה"נ כיון שניכר בשעה שמשליך האיסור לתוך התבשיל שאין ס' נגדו דאוסר הגם דאינו נרגש דהוא מב"מ מ"מ מקרי היזק ניכר אלא לפמ"ש תוס' עוד שם הא דמטמא היזק שא"נ הוא אע"פ שרואים השרץ על הטהרות אינו ניכר הוא דמי יודע אם הוכשרו, כוונתו הגם שיש שיודעים שהוכשרו ואפילו נודע לכל זה מ"מ זה דבר דתליא בידיעה אבל אינו ניכר ונראה לעין אפילו בשעה שעושה המעשה, לפ"ז אם הפיל בשר טרפה או נבילה אפילו באינו מינו שנרגש הטעם מ"מ אינו ניכר הוא דאין נראה ונרגש שאסרו דאין ניכר שבשר זה טריפה וכדומה לו, אבל אם הפיל בו איסור שידוע וניכר בעצמותו שהוא של איסור כמו חלב ודבר אחר וכדומה לו הוי היזק ניכר אפי' הוא מינו באופן שאין להכיר טעם האיסור מ"מ כיון בשעה שמשליך האיסור לתוכו ניכר שאוסרו דומה למסבך גפני ומ"ש אם ניכר בשעת מעשה לבד או שניכר זמן זמנים סוף כל סוף כשנפרדו זה מזה לא ניכר בשל חבירו לבד מידי כנ"ל וכן הקדירה היזק ניכר הוא מהאי טעמא כנלפע"ד

ואחר הוצעה זו שהוצענו נשית פנינו באופן שהוא היזק שאינו ניכר אם מחויב לשלם משום קנסא דרבנן שלא יהי' כל אחד הולך כמו המטמא ומדמע דמתניתין דתלי' בפלוגתא דרב ושמואל אי ילפינן קנסא מקנסא ותליא בשיטות הראשונים אי קיי"ל כרב או כשמואל ועיין ש"ך רס"י שפ"ה, ולא אתברר כמאן נקטי' והש"ך כתב דשיטת רי"ף ורא"ש ב"ק פרק החובל דלא ילפינן קנסא מקנסא. ורמב"ם הלכות חובל ס"ל קנסא מקנסא ילפינן, ובמל"מ שם תמה ע"פ הרוב שיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף, ועוד תמה תמי' רבתי על מ"ש הרי"ף שם דאי קנסא איך יליף רב מיני' הא רב לשיטתו ס"ל קנסא מקנסא ילפינן וכן תמה הש"ך רס"י שפ"ה ועיין ש"ך רס"י שפ"ב. והנה יגעתי ומצאתי יישוב נכון לכ"ז, הנה הרא"ש דחה שם שיטת מ"ד דר"ג קנסא הוא מסברא הוא למצוה קמכווין איך נקנוס אותו. והנה סברא זו מלבד שאינה ברורה והרי"ף לא דחה מטעם דאפשר דקנסו ר"ג וכי רשאי לעשות מצוה בעבירת גזילה מי יאמר לו שיעשה מצוה זו עד"ז. ועוד י"ל לפי שיטת ר"ת והסכימו עמו הראשונים כולם היכא דענה אמן פטור מלשלם דיש לו מה שהפסידו וצ"ל הא דחייבו ר"ג דמעשה הי' שדחפו או אמר בלחש, וש"ך סי' שפ"ב כתב דדרך ברכת כיסוי לומר בלחש, מ"מ אם לא רצה להפסיד חבירו הי' לו לומר בקול כדי שיזכו שניהם נראה לעין כי לא למצוה לבד מכווין רק להפסידו המצוה וראוי לקנסו אלא לפי זה קשה איך יליף רב מיני' בשורי הרגת וכו' דשם ליכא ברכה מנ"ל דבכה"ג קנס ר"ג הגם שאפשר גם כה"ג ראוי לקנסו דאסור לעשות מצוה ולגזול משל חבירו, אבל מר"ג אי אפשר ללמוד דלמא קנס רק בשהפסיד לחבירו ומנע ממנו המצוה שלא לצורך שהי' אפשר שיזכו שניהם דהא דר"ג ע"כ בכה"ג הי' מדחייבו עשרה זהובים, והן הן דברי הרי"ף אי קנסא הוא איך יליף רב מיני' דר"ג אפשר כה"ג לא קנס ומיושב קושית ש"ך ומל"מ כמובן

אלא הרא"ש ג"כ מעתיק דברי הרי"ף מדילי' רב מאי ש"מ דדינא הוי', ואח"כ כתב ועוד הוא למצוה קמכווין בכוונת הרא"ש א"א להעמיס דכוונתו דלמא ל"ק ר"ג רק בשמכווין להפסיד דהא כתב הרא"ש אח"כ ועוד הוא למצוה קמכווין וכו' נראה דמתחלה לאו מהאי טעמא אתי עלה, דאיך כתב אח"כ ועוד אי קשיא לי' מדקנס ר"ג, הא ר"ג שפיר קניס דע"כ להפסיד קמכווין כמ"ש ואי קאי על רב איך יליף מיני' הא כבר דחה זה מהאי טעמא וע"כ דכוונת הרא"ש איך יליף רב משום דמקנסא לא ילפינן וקמה קושית ש"ך ומל"מ הא רב ס"ל מקנסא ילפי'

ויש לקיים דברינו גם בדברי הרא"ש עד"פ קצת דמ"ש דמעשה דר"ג ע"כ הי' שאמר בלחש ונראה דרוצה למנוע חבירו ממצוה הוא דאי אמר בקול הי' פטור ולא חייבו ר"ג, וזה דווקא אם גדול העונה אמן וכו' וי"ל רב לשיטתו אזיל דמשמע בברכות ובסוף נזיר דאמר חטוף ובריך דס"ל דגדול המברך ולדידי' לא צ"ל דמעשה דרב הי' שדחפו או שאמר במכווין בלחש דסתמא לאו ברשיעי הוי ואמר בקול שענה אמן ומ"מ חייבו ר"ג דעניית אמן לאו כמברך ממש ואינו שוה כברכה, אלא דבר זה עצמו אם רב ל"ל גדול העונה אמן לאו ברירא כ"כ ועיין מעדני יו"ט חולין דכ' די"ל דרב ס"ל ג"כ הכי אלא דמקדימין לברך וכן ס"ל לר"ת מדפסק דגדול העונה אמן, ולכן דחה הרא"ש תחלה איך יליף רב מיני' היינו דהא מעשה דר"ג ע"כ צריך לומר ברשיעי שלא השמיע הברכה כדי שיאמר אמן וזכה גם הוא, ואיך יליף רב מיני' לדינא דלא נראה דהתכווין להפסיד, והיינו דרב ג"כ ס"ל גדול העונה, ועוד אפילו תימא דרב חולק וס"ל דעונה אמן אינו כמברך, וס"ל דבוודאי מעשה דר"ג כפשטא ולא ברשיעי הי' מ"מ לא מסתבר לו מסברא דיהי' ר"ג קניס כיון דלמצוה אתכווין ולא נראה שהתכווין, וא"ש ע"ד פלפולא טבא ועיין

עוד לנו יישוב המיישב דעת יותר וקרוב למרכז האמת בכוונת רי"ף ורא"ש דדחו מדיליף רב מיני' הגם דס"ל קנסא מקנסא ילפינן היינו היכא דתקנו תקנה קבוע לחייב כל מטמא ה"ה למדמע מ"ש זה מזה, אבל ר"ג הא לא תיקן תקנה קבוע אלא קנס במעשה שבא לפניו לאיש זה בודאי לכ"ע אין למדים ממעשה ואיש פרטי לקנוס בכה"ג במק"א, אולי ר"ג ראה לפי הענין והעושה מעשה שראוי לקנסו וא"א למילף מיני' למק"א וע"כ דר"ג דינא הוא כנ"ל נכון וברור בעזה"י

והנה הגם שיישבנו בב' דרכים קושי' הש"ך ומל"מ מ"מ עכ"פ מוכח לכאורה דמודו רי"ף ורא"ש למ"ד דאם קנסא הוא לא הוי ילפינן מיני' משום דמקנסא לא ילפינן ולא דחו למ"ד דקנסא אלא מדיליף רב ע"ד שכתבנו אבל לולי כן היו מודים דקנסא הוא ולא ילפינן מיני' ונראה דס"ל מקנסא לא ילפינן לכאורה. ואחר התבוננות מעט נ"ל די"ל דגם מיד דקנסא הוא ולא ילפינן מיני' למק"א ג"כ כוונתם הכי הוא לא משום דפסקי' קנסא מקנסא לא ילפינן אלא דכאן לא ילפינן או משום מ"ש בדרך ראשון או משום מ"ש בדרך השני דאין למדים ממעשה שקנס איש אחד ולא עשה תקנה קבוע לכל, ורי"ף ורא"ש דחו מדיליף רב מיני' ש"מ דדינא הוא, ומ"ד הכי לא דייק בדרך כ"כ דרי"ף ג"כ כתב וכד נעיין דאין מבואר כ"כ דרב יליף מיני' דהא פוטרו אלא מדיוקא דייק הרי"ף כן מדפטרו משום שנאמן אתה צוית וכו' ולולי כן הי' מחייבו. וכ"כ האי לא דייקו מאן דאמר קנסא הוא ולא ילפינן. אבל בגוף הדבר של מאן דאמר דלא ילפינן למק"א, ורי"ף ורא"ש דמקשו איך יליף רב מיני' כולם לכוונה אחת לא' מב' טעמים שכתבנו דאין למילף מקנסא דר"ג, לפ"ז ליכא ראי' דרי"ף ורא"ש ס"ל מקנסא לא ילפינן והבן

ויש לי להוכיח דס"ל דקנסא ילפינן דאי לא ילפינן וטעמא דאיכא דמ"ד דקנסא ולא ילפינן לדינא אמריתא הוא משום דקיי"ל בכ"מ מקנסא לא ילפינן דהלכה כשמואל איך דחו זה מדיליף רב מיני' הא רב ס"ל מקנסא ילפינן, וע"כ דכוונת המ"ד לא הי' משום דבכ"מ מקנסא לא ילפינן רק משום דמדר"ג