כתב סופר חושן משפט מה

מאב בחייו. וקשה לאינך שיטות אם ל"ל כרשב"א ור"ן ולשיטת הש"ע. ולמ"ש אתי שפיר באשה כולי עלמא מודים דמהני מינוי האב בחייו

ויש לדחות ראי' זו דבאמת תי' פ"י דוחק דעיקר חסר שהי' האב ממנה אותו בחייו על שלו. ולפע"ד בפשוט לק"מ זיל בתר טעמא דאין ממנים אשה שאין דרכה לצאת ולבוא אבל האי סבתא כבר סמכו יתומים עלי' קודם שנודע לב"ד ונתברר אח"כ שהיתה עושת באמונה בזריזות והשתדלות לש"ש ולא דרך נשים לה בזה לכן לא העבירוה. ובתוספתא קתני אין ממנים לכתחלה "ל דלכתחלה אין ממנים שמא תתעצל אבל כשסמכו עלי' יתומים בלא ב"ד ונתברר שבאמונה עושית מניחים אותה ולק"מ קושית פ"י. ולזה אין ראי' במינה האב אלא מסברא והיינו הך כיון שנראה שעשתה באמונה בזריזות כן תעשה לגבי יתומים והאב ניחא לי' בכך ורחוק לומר בזה מפני מורא יצאתה ובאה כי אין עלי' שיעבוד וחוב שתפקח על עסקיו כנ"ל נכון לדינא

תבנא לדינא בנדון שלפנינו אם נראה שהיא באמונה תעשה ואוהבת בני' בחבה יתירה כמ"ש פר"מ נ"י וגם כבר היתה יוצאת ובאה ובאה בעסקים בחיי בעלה שאין בו משום אין ממנים אשה כמ"ש ומצורף לזה מ"ש מסברא דתשובת הרא"ש אינו חולק דב"ד יכולים לסמוך על האמנת האב לדעתם ורצונם ובצירוף אומדנת בן הגדול תלמידי שי' שהי' אביו עושה אותה אפוטרופסת וכיון שאמר שידבר עם בנו נראה שהי' עושה כעצת בנו כי סמוך לבו עליו וכיון שהבן עומד ואומר כי רוצה בכך בוודאי גם האב הי' מסכים מכ"ז נ"ל בטח שיוכל לעשותה אפוטרופסת ע"פ חשבון בכתב כמ"ש טוש"ע, וטוב למנות ב' אנשים נאמנים בקיאים במסחר שיחשבו עמה ויראו כל שתח"י אם הרוויחה וקצוב זמן לזה לרביעי או חצי שנה וכן היינו רגילים לעשות והכלל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי המקום והענין. הנראה לפי ע"ד כתבתי בעיון נמרץ. אוה"נ דש"ת באהבה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה כג בעזה"י בנימין ידיד ה', ישכון לבטח על התורה והעבודה, ה"ה ידידי הרב המאוה"ג המהולל חרוץ בעל פיפיות החכם השלם כש"ת מו"ה בנימין וואלף נ"י אבדק"ק ר"ד בהאללאנד יע"א

גי"ה קבלתי ע"נ והנני לעשות רצונו במלואו ע"ד שנתן א' לחבירו חפץ שוה הרבה במתנה והתנה תנאי על מנת שיתן לפלוני משלו סך מה שקצב והמקבל קבל החפץ ועד שקיים תנאו מת זה שאמר הנותן והתנה שיתן לו משלו ונראה לפר"מ נ"י דתליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן גיטין ע"ד ע"א באומר הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז, ולפוסקים כרבנן דרשב"ג בא"ע סי' קמ"ג סעיף ג' גם בכאן לא יוכל לקיים עוד תנאו בנתנו לבנו דלו ולא ליורשיו קאמר. ועלה ספק בלבו אפשר יש לחלק בין על מנת שתתן לי ובין על מנת שתתן לפלוני. ונראה לו דמסברא אין לחלק וחפץ פר"מ לחוות לו דעתי העני' הגם שנראה לו פשוט דדומים הענינים ממש להדדי

ולפענ"ד מה דפשיטא לי' לפר"מ נ"י מספקא לי טובא. ונראה לי יותר דבנדון שלנו גם רבנן דרשב"ג מודים ואפרש שיחתי באר היטיב בעזרת החונן דעת. ויש לי ב' ספקות בנדון שלנו א'. יש לומר ע"כ לא פליגו רבנן אלא ביורשי' שאינו בנו דאיירי בי' רשב"ג ורבנן לענין זקוקה ליבם שאין לו בן רק שאר יורשין בהא ס"ל לרבנן דלא ולא ליורשיו דלא סגי לו בהנאת יורשיו כגון אב ואח וכדומה אבל בבנו אפשר אינו מקפיד ברא כרעא דאבוה הוא לכל דבר ועיין ב"ב קמ"ג ע"ב הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ועיין עוד ב"ב אב לגבי ברי' אחולי אחיל וכן נראה מדהאריך רשב"ג ופרט נותנים לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים דהול"ל נותנים לאחד מן היורשים נראה דקמ"ל לא זו שנותנים לאב דקרוב יותר ואפילו לאחיו או לאחד מן הקרובים וי"ל גם רבנן לא ס"ל דלו דווקא ולא ליורשי' היינו חוץ מבנו דאיירי שם דמת בלא בנים וזקוקה ליבם ס"ל אפילו לאב ואח וכ"ש שארי קרובים ממועט במה שאמר לי אבל בנו הוא כנותן לו כן נ"ל ומנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ בין רבנן לרשב"ג

ויש לי להביא ראי' לכאורה דליכא חילוק בין ברא ליורשים אחרים לפי שיטת הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום הלכה ד' מי שזינה עם פנוי' או א"א וכו' אע"פ שהוא בנו לענין ירושה מ"מ ספק הוא לענין יבום. ומביא במחבר סי' קנ"ו סעיף א' להלכה א"כ יש אופן שאמר על מנת שתתן לו והניח בן שהחזיק לבנו שיש לו בזנות מפנוי' או א"א וספק הוא לענין יבום וצריכה חליצה ויוכל לקיים התנאי כשתתן לבנו דהרי הוא מוחזק לבנו שיודע שהוא בנו ודעתו קרובה לו לבנו וא"צ חליצה כיון שנתקיים תנאו. והמחבר סי' קמ"ו כתב אם מת הגט בטל וחולצת או מתייבמת שאם תתן ליורשי' אינו כלום מדסת' משמע אפילו כה"ג שהניח יורש בן חולצת ול"א דמקיימת התנאי על ידי נתינה לבן וע"כ דס"ל דגם בן נשלל מלשון לי. ויש לדחות מדכ' או חולצת או מתייבמת נשלל אופן הנ"ל דבכה"ג א"א להתייבם רק צריכה חליצה מספק עוד י"ל כשבא על הפנוי' גם הוא אינו יודע בבירור רק על פי אומדן דעתו דבנו הוא כה"ג אין דעתו קרובה אצל בן כזה יותר מאביו וודאי ואפילו אומר שלא זזה ידו מתוך ידה אלא שאין אנו מאמינים לו. מ"מ כיון שבאיסור בזנות הוא לו וכ"ש כשבא על א"א ל"א דעתו קרובה כ"כ ולי ולא לבן יורש כזה קאמר ועיין

אבל נראה לי ראי' מהימנא דלא נחתו ראשונים לחלק בין בן לשאר יורשים מן דכתב בעה"ת שער ב' חלק ב' בסופו במתנה על מנת להחזיר שאם אמר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי אם מת יוכל לקיים התנאי להחזיר ליורשיו אבל כשאמר לי נתבטלה המתנה דלי ולא ליורשי קאמר כדאיתא בגיטין פרק מי שאחזו ולא קיים התנאי עכ"ל. ומדסתם וכתב סתם במת ולא חילק בין מת והניח בן או שאר יורשים וכל כי האי הו"ל לפרושי ולא למסתם ש"מ דס"ל דאין חילוק

עוד נ"ל הא דפליגו רבנן ארשב"ג משום דדייק ואמר לי לשלול בא דווקא לי ולא ליורשיו אבל בנדון דידן דאמר תן לפלוני דאי אפשר לומר בלשון אחר גם רבנן ס"ל דאפשר לקיים התנאי גם כשנותן ליורשיו. אלא דלכאורה מבעה"ת הנ"ל לא נראה כן דהא כתב כשאמר על מנת שתחזירהו לי לו ולא ליורשיו והא שם אין לדייק מדאמר לי דהא אם לא אמר לי יוכל להחזיר לו אפילו אינו ראוי' ועל מנת שאמר לי דווקא הראוי' לו כמבואר א"כ לו ולא ליורשיו מנ"ל וע"כ דס"ל דלאו מלי דייקא רבנן אלא מסברא אמרינן דקפידא דווקא איכא לו ולא ליורשיו. אלא דצ"ע מה שכ' כשלא אמר לי מקיים תנאו בהחזרתו ליורשים ומשום דאמר לי אמרינן דלא מהני החזרה ליורשים וקשה הא לי הוצרך לומר דבר הראוי' לי ומנ"ל למעט יורשים כיון דמסברת חוץ ל"א דלי דווקא וצ"ע

שוב ראיתי שכבר עמד על זה במל"מ פ"ג מהלכות זכי' הלכה יו"ד ד"ה כתב בעה"ת וכ' דבטלה דעתו נגד דעת בעה"ת ורשב"א. וכתב אח"כ כיון שאמר לי ודרשינן דבא למעט שאין ראוי' לו דרשינן ג"כ דלי דווקא דהאי מיני' מפקת ושני' שווי' ונ"ל להמתיק יותר כיון דאמר לי או דרוצה שיחזיר לו דבר הראוי' או ולא ליורשיו ואנחנו לא נדע באיזהו מהם חפץ יותר ראוי' לו ולא ליורשיו ש"מ דבאמת בשנים הוא חפץ וראוי' לי קאמר ובכלל לי ראוי' לי דווקא ולו ולא הראוי' ליורשיו כנ"ל

היוצא לנו דס"ל לבעה"ת דווקא בשאמר לי ממועט ולא ליורשיו אבל אם לא אמר לי רק על מנת שתחזיר לא, הה"נ אם אמר על מנת שתתן דווקא כשאמר לי ובלא"ה אפילו ליורשיו וכן דייק לשון ש"ס גיטין ע"כ לא פליגו אלא דמר סבר לי ולא ליורשיו ומר סבר אפילו ליורשיו. ונראה כי הכל תליא בלי וכן נראה מלשון רבנן דאמרו על מנת שתתן לי ול"א רבותא יותר על מנת שתתן סתם ודוחק משום דרבותא דרשב"ג נקיט וע"כ דווקא בשאמר לי

ועדיין י"ל דווקא בשאמר על מנת שתתן אם לא אמר לי אמרינן גם ליורשיו קאמר דע"מ שתתן לשנא קטיעא הוא הגם דמובן מאליו דיתן לו מ"מ לשון המבורר להרגיל לומר לי ומדלא אמר לי ש"מ דרוצה לגלות דאינו מקפיד דווקא שיתן לו אפילו אם יתן לא' מיורשיו קרובים או רחוקים, וכן באמור על מנת שתחזירהו הגם דמובן מאליו דיחזור לו ולא לאחרים מ"מ לשון המבורר ורגיל לומר שתחזירהו לי ולכן כשאמר רק על מנת שתחזור אמרינן דרצה לגלות דעתו אפילו לא יחזור רק ליורשיו אבל כשאומר תן לפלוני וקראו בשמו מה לו לפרש יותר י"ל דאמרינן מסתמא לו דווקא קאמר דרוצה דווקא לאותו פלוני ולא ליורשיו ועיין

ואביא לי ראי' דתליא דווקא באומר לי אבל לפלוני הוי כמו על מנת שתתן ולא אמר לי דהנה הטור בסי' קכ"ה בשם רמ"ה דהאומר תן לפלוני אין השליח יוכל להחזיק לעצמו כשמקבל חייב לו דתנאי הוא שיבוא דווקא לידו ואז יזכה