כתב סופר חושן משפט מב

לא יכנסו בגבולו וחוטא נשכר, ואם כי מדינא אסור לעשות לרשע כרשעתו, לגזול ממי שגוזל ממנו וכדומה, אבל לתקנו לטובתו ותקנתו קלקלתו של רבים, מסתבר לי טובא שבכה"ג לא תיקן ר"ג, כ"ש לאותו שהפסיד הוא מכבר מדוויל ידו ישתלם לי' אחזי לצרופי קצת מ"ש תחלה בגוף הדין אם חר"ג הוא, גם במה שנוגע בהרווחה ומסחר לא ברירא כ"כ, לכן אם רצון פר"מ נ"י להקל לבעליו או להעלים עין אין מזחיחי' אותו וטוב לפרסם הטעם משום דמדוויל ידו ישתלם לו ולא משום שהוא פושע ולהוציא הדברים בפה מלא שלא יטעו בתערובת טעמים ואל תתחר וכו' וד"ל. הנלפע"ד כתבתי בעיון מעט מזעיר וסמכתי על רוחב בינתו, ד' ירווח לנו ופרינו בארצנו ונשיג בקרוב גבולינו, אשר לנו בירושה מאבותינו. הכ"ד אוהב נפשו חותם בברכת האהבה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה כא שיל"ת פ"ב ב"פ משפטים תרכ"ה לפ"ק. שלום כנהוג לי"נ תלמידי מחותני הרב המאה"ג מעוז ומגדול חרוץ בע"פ עומד לתלפיות כש"ת מו"ה אלעזר פאשקוס נ"י אבדק"ק גאלאנדח יע"א

הנני בקוצר אומר ע"ד שאלה שהציע לפני אתמול לעתותי ערב ע"ד אחד שהניחה לו אשתו ראשונה בן ובת, וקודם שנשא שנית כתב לבו"ב מאשתו ראשונה שיהי' להם אחר מותו סך מסוים נגד מה שירש מאמם ושבק חיים ואחר מותו נחלה הבן בראשונה ומת, וזקינתו של בו"ב מראשונה עומדת ותובעת מה שהיה לה הוצאות יתירות למזונות הבן בשעת חליו, וזאת אומרת שלא תבעה בשעת חליו יותר לטובת הבן שלא יכלה מעותיו ועכשיו שמת אם יירש אחיו שהוא מאשה שני' לא תרצה לוותר נגדו. ומסופק פר"מ נ"י אם יש ממש בתביעתה וגם אם הבן מאשה יורש חלק אחיו שמת או יהי' לאחותו

ואבוא מן המאוחר אל המוקדם. נ"ל פשוט כי האח מן האב יורש ולא הבת כי לא נתן במתנה לבו"ב מראשונה רק משום שירש מאמם ואלו היא האם היתה מורשת והשווה בשטר לבן ומת הבן הי' אח מאביו יורש דבן נוחל ומנחיל מנכסי האם ליורשי מן האב עיין ח"מ סי' רע"ג, הגם שהאב נתן במתנה לבו"ב ליכא אומדנא שרצה להפקיע דין ירושה דאורייתא לגמרי שאם ימות הבן שתסוב מתנתו לאחותו, אלא תשאר על דין תורה. וכל כי האי הו"ל לפרש ואומדנא דמוכח בוודאי ליכא כנ"ל פשוט. ונבוא לטענת אם אמם שמבקשת דמי הוצאת על מזונות בחליו, לבאר דבר זה אאריך קצת, הנה בהג"ה רמ"א סי' רמ"ו האומר אכול עמי חייב לשלם והוא מתה"ד סי' שי"ז. וש"ך סק"ט הניח בצ"ע ממ"ש רמ"א סימן שס"ג באומר דור עמי פטור והוא מרשב"ץ, וסותר פסקו. ובסי' שי"ז כ' הב"ח ומביאו הש"ך שם דספיקא דדינא הוא והממע"ה ואם בעה"ב מוחזק א"מ ממנו וכן פסקו האחרונים ז"ל שם

ותמה אני על תה"ד וביותר על הרמ"א סימן רמ"ו וב"ח וש"ך שלא זכרו כי שיטתו של תה"ד הוא שיטת רשב"א נדרים ל"ג ומובא ומסכים עמו ר"ן נדרים ובכתובות ק"י ולא חילק עליו רק במפרנס אשתו סתם, אבל במפרנס לאחר סתם כולם שווים דחייב לשלם דסתמא לא לשם מתנה הוא

וראיתי אחרי רואי בקצה"ח סימן שס"ג שמביא שיטת רשב"א ור"ן והקשה על הר"ן דסתר עצמו ממ"ש בקידושין פ"ק ה' ע"ב בנתן הוא ואמרה היא דווקא כשאמרה מיד דאח"כ כיון שאין יוכל לתבוע ממנה דסתמא לשם מתנה לא מהני מה שאמרה היא אח"כ. ולפע"ד לק"מ וודאי מה שנותן לחבירו דבר בסתם שדרך ליתן במתנה אמרינן ביותר שלשם מתנה נתן בסתם מלומר לשם הלואה כשלא תבע ממנו להלותו אבל בזן חבירו או שאומר דור בחצירי שדרך להשכיר חצירו ולא לתת לשם מתנה וכן לזון את חבירו שכיח יותר בהלואה ממתנה, וכ"ש כשזן אותו לימים הרבה ומזוני לא קייצי תולים יותר לשם הלואה מלשם מתנה. ועיקר הרבותא של רשב"א ור"ן דלא נימא כיון דלא התנה עמו לשם הלואה לא נתחייב זה בלא אומר ודברים אלא סתמא כפירושו וסמך על הסתם, כנ"ל בשיטתו של הר"ן ולפ"ז אפשר מי שנותן לא' לאכול סעודה א' או יום א' דרגילים לתת בחנם או דור עמי זמן מועט כל שרגילים לתת במתנה אפשר סתמא כפירושו לשם מתנה מדלא התנה ועיין ש"ך סי' רמ"ו ס"ק י"א דמשמע דאין חילוק ואנו ליישב שיטתו של הר"ן באנו י"ל כהנ"ל

, ובישוב פסקי הרמ"א ראיתי בקצה"ח סימן רמ"ו שכתב בפשיטות דרמ"א בסי' שס"ג איירי בגברא דלא מיגר שלא נהנה אלא דחצר ק קיימי לאגרא דזה חסר משא"כ באכול עמי שזה נהנה וזה חסר. ותי' זה לא נ"ל דלמעיין בב"י בשם רשב"ץ סי' שס"ג כתב מפורש אפילו גברא דמיגר מ"מ פטור, ורמ"א דמביא דין זה בשם רשב"ץ שמפורש כתב אפילו גברא דמיגר הו"ל לפרש דנקיט מיהא רק פלגא שיטתו של רשב"ץ בגברא דלא מיגר, אלא ע"כ דבכולו נקיט שיטתו דלא כקצה"ח, וכן ס"ל לש"ך וב"ח סימן שס"ג דשיטתו של רמ"א אפילו גברא דמיגר. ולפע"ד נראה דס"ל לרמ"א דרשב"ץ מודה באומר אכול עמי או זן סתם דחייב, דטעמו של הרשב"ץ מבואר מתוכו שכ' הא דמחויב בזה נהנה וזה חסר בדר בחצירו בלא דעתו שיוכל לומר משום שהוא דר בתוכו לא באו אחרים לשוכרו ואלו לא הי' דר בתוכו הי' באים אחרים לשוכרו וטענה זו לא שייך רק בשנכנס בתוכה בלא דעתו של בעל החצר דהשתא חסרם הדר בו שהרי לא יוכל לשוכרו מחמתו וחסרם ואכל חסרונו, אבל אמר דר בחצירי איהו דאפסיד אנפשי'. ונ"ל דס"ל לרשב"ץ בדר בחצירו דווקא שאין החסרון ברור כ"כ ולא הוציא מדילי' כלום רק שטוען לולי שהוא דר בו הי' אחרים באים לשוכרו וכ"ז כשדר מעצמו אבל כשהוא מצוה שידור בו נראה שלא באו אחרים לשוכרו עד שצוה לו שידור בתוכו. ועוד י"ל כיון שצריך למהדר על אינשי שישכרוהו ומי יודע אם ימצא בקל לתת במתנה שאין זה חסרון מכיסו אלא כמניעת הריווח ולכן בסתמא אמרינן לשם מתנה, ועיין טור בשם רא"ש כשגזל ממנו חצירו שלא יוכל להשכירו פטור דאין זה אלא גורם ואינו חייב רק כשנהנה ג"כ ואפילו החולקים על הרא"ש מ"מ מודו דאין זה היזק וחסרון כ"כ כמו המוציא הוצאות משלו ומאכיל לחבירו דוודאי רחוק יותר לומר שלמתנה ניתן לו בסתם וסתמא כפירושו לשם הלואה, ומודה הרשב"ץ לתה"ד ורשב"א בהא. ונ"ל להוכיח כמ"ש דרשב"ץ מודה דהא מהא דאיתא ברבינו ירוחם נתיב י"ט חלק ה' בשם ר"ש ברשב"ץ מי שזן א' בסתם ויש לו נכסים אפילו הי' ביד אחר חייב לשלם, הרי בוודאי ר"ש ברשב"ץ לא יחלוק על אביו דס"ל בדור עמי פטור וע"כ דמודה הרשב"ץ בזן לחבירו מטעם שכתבתי ומיושב סתירת הרמ"א ע"ד נכון לפע"ד

ועוד פש גבן ליישב מן מה דכ' בד"מ יו"ד סי' קס"ז במי שחייב לחבירו ואמר לי' דור בחצירי שמנכה לו חובו בשכר דירה ומובא בב"י והוא מירושלמי דמייתי רשב"א נדרים ראי' לדינו דבסתמא לאו לשם מתנה קיהיב, ובט"ז סי' קס"ז סק"ג הקשה מזה למה שפסק רמ"א סי' שס"ג דפטור לשלם. ולפע"ד נראה דבאמת צ"ע ראי' זו על הרשב"ץ דחולק על הרשב"א מיהא בהא דאמר דור בחצירי דפטור וקשה עליו ראי' זו של הרשב"א מירושלמי. אבל ראה זה מצאתי בנימוקי יוסף שסביב הרי"ף על נדרים פ"ד ל"ג אחר שהביא דברי רשב"א כתב דריטב"א דחה ראי' זו מירושלמי דשם כיון דחייב לו לאו במתנה יהיב נהליה ועוד בוודאי לא יכשל באיסור אבק רבית, משא"כ הזן חבירו במק"א, ובקצה"ח סי' שס"ג כתב כן מדנפשי' לחלק בירושלמי כיון דחייב לו לאו לשם מתנה ומייתי דמיון ממ"ש הרא"ש ור"ן בשבועות גבי סטראי כל דחייב לי' ל"א לשם מתנה בסתמא, ונמק"י הוסיף עוד משום שיש בו איסור ריבית, ואני אוסיף עוד דאפילו פורע חובו של חבירו דפטור מלשלם לו ביש לו משלו בידו א"צ לשלם לו ויוכל להחזיק בשלו עיין סי' קכ"ח ברמ"א ובסמ"ע שם, וכן נראה מר"א ר"ש בשם רשב"ץ שכתב בזן חבירו יש לו אפילו ביד אחרים חייב נראה בשיש לו ממנו בידו בוודאי חייב וא"צ להחזיר לו שלו ועיין ב"י סימן קכ"ח שכתב ביש לו משל יתומים בידו משתלם משיש לו בידו, ולפ"ז לק"מ ממ"ש ב"י וד"מ ביו"ד סי' קס"ז למ"ש רמ"א בח"מ סי' שס"ג כמובן ועיין

ועיי' ב"ש סי' ע' ס"ק כ"ח שכ' שנ"ל עיקר דחייב לשלם דלא כב"ח ומביא מסי' רמ"ו בח"מ ורי"ג ומיו"ד סי' קס"ז ונראה דס"ל לב"ש בזן חבירו ובאומר דור בחצירו בשניהם עיקר דחייב לשלם, ולפמ"ש בזן חבירו וודאי עיקר שחייב דכזה כ"ע מודים ובדור עמי דפסק הרמ"א דפטור מ"מ כיון שתה"ד חולק על הרשב"ץ וגם הרשב"א בנדרים דמביא ראי' מירושלמי בדור עמי ולא נכנס לחלק בין חייב לו או לא, א"כ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאים מספק ואי מוחזק בעה"ב אין מוציאים ממנו כמ"ש הב"ח ובחייב לו או יש לו משלו בידו גם בדור עמי ליכא ספק וכ"ע מודים דחייב כמ"ש, ומהתימא על בעל קצה"ח שכתב בסי' שס"ג דהסכי' ש"ך וב"ח דספיקא דדינא הוא ולא זכר האחרון שבאחרונים אלו מ"ש הב"ש סימן ע' הנ"ל דנ"ל עיקר דלא